בקצרה

האנגלית מסמנת שייכות במילה קטנה נפרדת מלפנים: “my book”, “her car”. הערבית עושה זאת בסיומת דבוקה לסוף השם: كِتابي، سَيّارَتُها. אין רווח, אין גרש ואין מילה נוספת — הכינוי נעשה חלק מהשם, והשם גדל בהברה או שתיים. גם העברית יודעת את ההתקן הזה (ספרי, ספרה). השיעור הקודם נתן לכם את הכינויים העומדים לבד أَنا، أَنْتَ، هُوَ; השיעור הזה נותן את התאומים החבורים שלהם, שהם הצורות שתכתבו בפועל רוב הזמן.

שתי תוצאות באות מיד, והן מה שעושה את השיעור שווה קריאה פעמיים. ראשית, שם עצם שנושא אחת מהסיומות האלה כבר מיודע — “הספר שלי” הוא ספר מסוים — ולכן הוא מסרב ל-الـ ומסרב לתנווין. שנית, אותן סיומות עצמן נצמדות למילות יחס: لَهُ، مِنْهُ، عَلَيْها، مَعَنا. לומדים את הסט פעם אחת וכיסיתם שמות עצם ומילות יחס יחד, עם התאמות קטנות וצפויות בלבד בתפר.

הכלל

1. שתים-עשרה סיומות, סט אחד. לערבית כינוי חבור לכל גוף שכינויי הנפרדים מכסים: ـي، ـكَ، ـكِ، ـهُ، ـها، ـنا، ـكُما، ـكُمْ، ـكُنَّ، ـهُما، ـهُمْ، ـهُنَّ. הם נכתבים דבוקים למילת המארח, אף פעם לא מופרדים ברווח, והמארח שומר את הניקוד שלו לפניהם: كِتابُكَ היא מילה אחת של ארבע הברות. שימו לב להיגיון הפנימי — ك אומר “אתה” לאורך כל הדרך, ه אומר “הוא / היא / הם”, ن אומר “אנחנו”, ي אומר “אני”. כל מה שאחרי העיצור הראשון הוא רק זנב המספר-והמין שכבר פגשתם על הכינויים הנפרדים.

2. הסיומת ـي בולעת את סיומת היחסה. אחת-עשרה מתוך שתים-עשרה הסיומות יושבות מעל התנועה הסופית הרגילה של השם: كِتابُ + كَ = كِتابُكَ, והדמה עדיין נשמעת. ـي של גוף ראשון שונה. היא לוקחת לעצמה את העיצור האחרון של השם, וסיומת היחסה נעלמת מתחתיה:

• كِتابٌ / الكِتابُ → كِتابي — לעולם לא *كِتابُي، לעולם לא *كِتابٌي
• بَيْتٌ → بَيْتي، صَديقٌ → صَديقي، اِسْمٌ → اِسْمي

התוצאה קבועה. בכל תפקיד שהמשפט נותן למילה, “הספר שלי” נשאר كِتابي: كِتابي جَديدٌ (נושא), قَرَأْتُ كِتابي (מושא), فِي كِتابي (אחרי מילת יחס). זו צורה אחת ללמוד במקום שלוש, ולכן הסיומת השימושית ביותר בשפה היא גם הקלה ביותר.

3. שם עם סופית הוא מיודע — בלי الـ, בלי תנווין. זה הכלל שמתחילים שוברים הכי הרבה. הסיומת מצביעה על בעלים מסוים, מה שהופך את השם לספציפי, ולכן שני הסימנים הרגילים של יידוע ואי-יידוע חסומים שניהם:

• الكِتابي בלתי אפשרי — התווית והסופית לא יכולות לחלוק מילה
• كِتابٌي ו- كِتابًكَ בלתי אפשריים — תנווין לא שורד סופית

שם תואר שמתאר שם כזה חייב להתאים ביידוע, ומכיוון שהשם מיודע שם התואר מקבל الـ: كِتابي الجَديدُ “הספר החדש שלי”, سَيّارَتُها الحَمْراءُ “המכונית האדומה שלה”. משמיטים את התווית הזו והפכתם צירוף למשפט: كِتابي جَديدٌ אומר “הספר שלי חדש”. שניהם ערבית נכונה; רק אחד מהם הוא מה שהתכוונתם. כמו בעברית: “הספר החדש שלי” מול “הספר שלי חדש”. (היידוע עצמו הוא שיעור 4; שמות תואר הם שיעור 8.)

אם באמת רוצים “ספר שלי” לא מיודע, הערבית לא שמה סופית על השם כלל — היא אומרת كِتابٌ لي, שומרת את התנווין ושמה את הכינוי על מילת יחס במקום.

4. ة הופכת ל-ت. התא מרבוטה הקשורה קיימת רק ממש בסוף מילה. ברגע שמוסיפים משהו מאחוריה, היא מתירה את הקשר ל-ت רגילה ומקבלת את תנועת היחסה כרגיל:

• سَيّارَةٌ → سَيّارَتي، سَيّارَتُكَ، سَيّارَتُها
• مُعَلِّمَةٌ → مُعَلِّمَتُهُ، غُرْفَةٌ → غُرْفَتُنا، مَدْرَسَةٌ → مَدْرَسَتُهُمْ

כתבו *سَيّارَةي וכתבתם אות שאינה יכולה להופיע בעמדה הזו. אותו התרה יחזור ב-إِضافَة (שיעור 20), ולכן שווה לקבע עכשיו.

5. המארח שומר את היחסה שלו. הסופית לא מקפיאה את השם. איזו סיומת שהמשפט דורש עדיין שם, יושבת בין השם לסופית:

• كِتابُهُ جَديدٌ — נושא, לכן مَرْفوع
• قَرَأْتُ كِتابَهُ — מושא, לכן مَنْصوب
• فِي كِتابِهِ — אחרי מילת יחס, לכן مَجْرور

שלוש מילים שונות, משמעות אחת. בכתיב בלי ניקוד שלושתן מאויתות كتابه, ורק ההקשר אומר איזו הכוונה. הדיבור נדיב כאן יותר מהדף: הסופית מגינה על תנועת היחסה, כך שגם כשעוצרים בסוף משפט ומורידים את התנועה האחרונה — كِتابُهْ، كِتابَهْ، كِتابِهْ — השלוש נשארות נבדלות, גם בצורת ההפסק. לכן ההבחנה הזו דקדוק אמיתי שהכתיב מסתיר — וזו בדיוק הסיבה שהמסלול הזה מדפיס כל תנועה.

6. هُ מתיישרת ל-هِ. סיומות גוף שלישי שנפתחות ב-ه משנות את התנועה שלהן כשמה שבא ישר לפניהן הוא כסרה, ī ארוכה, או הדיפתונג ay. הדמה הופכת לכסרה כדי להתאים:

• بِ + هُ = بِهِ، في + هُ = فيهِ، عَلى + هُ = عَلَيْهِ
• كِتابِ + هُ = كِتابِهِ، فِي بَيْتِهِمْ، مِنْ مُعَلِّمَتِهِنَّ

כל ארבע צורות ה-ه מתנהגות כך: هُ → هِ، هُما → هِما، هُمْ → هِمْ، هُنَّ → هِنَّ. אחרי פתחה, דמה, ā ארוכה או סוכון הן שומרות את הדמה: كِتابُهُ، كِتابَهُ، مِنْهُمْ، عِنْدَهُنَّ. זו הרמוניית צליל טהורה — הלשון נשארת במקום שהיא כבר נמצאת — וברגע ששמים לב אליה מפסיקים לחשוב עליה.

7. אותן סיומות על מילות יחס. מילות יחס לוקחות את הסט הזהה — וכך גם مَعَ ו-عِنْدَ, שהן במדויק ظُروف ולא حُروف جَرّ (שיעור 16) אבל נושאות את הסיומות באותה דרך בדיוק. מילת יחס ועוד כינוי נכתבים כמילה אחת:

• لِ (אל, בשביל): لي، لَكَ، لَهُ، لَها، لَنا، لَكُمْ، لَهُمْ
• بِ (עם, ב-): بي، بِكَ، بِهِ، بِها، بِنا، بِكُمْ، بِهِمْ
• مَعَ (עם): مَعي، مَعَكَ، مَعَهُ، مَعَنا، مَعَكُمْ
• عِنْدَ (אצל, ליד): عِنْدي، عِنْدَكَ، عِنْدَهُ، عِنْدَنا

ארבעה תפרים דורשים תשומת לב, וכולם קטנים:

• مِنْ ו-عَنْ מכפילות את ה-ن שלהן לפני ـي ו-ـنا: مِنّي، مِنّا، عَنّي، عَنّا. עם כל סיומת אחרת הן לא משתנות: مِنْكَ، مِنْهُ، عَنْها، عَنْكُمْ.
• لِ מחליפה את הכסרה בפתחה לפני כל סיומת חוץ מ-ـي: لَكَ، لَهُ، لَنا، لَهُنَّ — אבל لي, שם הלם שומרת את הכסרה המקורית שלה.
• عَلى ו-إِلى מחזירות את ה-ى הסופית שלהן ל-ي: عَلَيْكَ، عَلَيْها، إِلَيْنا، إِلَيْهِمْ. בגוף ראשון שתי היאים מתמזגות לאות אחת מוכפלת: عَلَيَّ، إِلَيَّ.
• في עושה אותו דבר בגוף ראשון בלבד: فِيَّ, מול فيكَ، فيهِ، فينا פשוטות.

8. מה שהשיעור הזה אינו. שלושה נושאים שכנים משתמשים באותן סיומות או באותו רעיון, ולכל אחד שיעור משלו. להצמיד כינוי לפועל כדי לומר “הוא ראה אותי, שאלתי אותו” הוא שיעור 29 — הסט כמעט זהה, עם הבדל אחד ששווה לחכות לו. להחזיק משהו על ידי שני שמות עצם יחד — بابُ الْبَيْتِ, “דלת הבית” — זו ה-إِضافَة, שיעור 20. ולומר “יש לי מכונית” עם عِنْدي או لي הוא שיעור 17. כאן נשארים עם הסופית הפשוטה על שם עצם או מילת יחס.

9. דגלים להמשך. מארח זוגי ומארח בריבוי שלם זכר שניהם מורידים את ה-ن הסופית לפני סופית (كِتابانِ → كِتاباهُ، مُعَلِّمونَ → مُعَلِّموهُ); פגשו את הצורות בשיעורים 9 ו-12 ואת המנגנון בשיעור 40. קבוצה קטנה של שמות עצם נפוצים מאוד — أَبٌ، أَخٌ וכדומה — מותחת את תנועת היחסה לאות ארוכה לפני סופית: أَبوهُ، أَخوهُ، أَباهُ، أَبيهِ. מה שצריך היום הוא גוף ראשון הלא מזיק: أَبي “אבי”, أَخي “אחי”.

צורות ותבניות

הסט המלא על שם עצם זכר בנומינטיב. שורות הזוגי מודפסות לשלמות — מזהים אותן, אבל מצפים להשתמש בעשר האחרות הרבה יותר.

שמות עצם שמסתיימים ב-ة, על פני ארבע מהסיומות. התבנית זהה לכל השתים-עשרה:

סיומת היחסה של המארח עצמו שורדת מתחת לסופית — וגוררת איתה את צורות ה-ه:

הסיומות על חמש מילות יחס נפוצות:

ועל הארבע שמשנות את עצמן בתפר:

הזוגי נכנס לשתי טבלאות מילות היחס בדיוק במקום שהייתם מצפים: لَكُما، لَهُما، مِنْكُما، مِنْهُما، عَلَيْكُما، عَلَيْهِما، فيكُما، فيهِما.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• كِتابُي -> كِتابي — ה-ي של גוף ראשון לוקחת לעצמה את העיצור האחרון ותנועת היחסה נעלמת. אין דמה לכתוב.
• الكِتابي -> كِتابي — סופית כבר מיידעת את השם, לכן ל-الـ לא נשאר מה לעשות. סימן יידוע אחד למילה.
• بَيْتٌكَ -> بَيْتُكَ — גם תנווין לא יכול לעמוד לפני סופית. הסימן הכפול הופך לתנועת יחסה בודדת.
• سَيّارَةي -> سَيّارَتي — ة קיימת רק בסוף מילה. מוסיפים משהו מאחוריה והיא מתירה את הקשר ל-ت.
• كِتابي جَديدٌ (במשמעות “הספר החדש שלי”) -> كِتابي الجَديدُ — השם מיודע, לכן שם התואר צריך الـ. בלי זה כתבתם את המשפט השלם “הספר שלי חדש”.
• بِهُ / فيهُ / عَلَيْهُ -> بِهِ / فيهِ / عَلَيْهِ — אחרי כסרה, ī ארוכה או ay, סיומות ה-ه לוקחות כסרה כדי להתאים.
• فِي كِتابُهُ -> فِي كِتابِهِ — מילת היחס עדיין שולטת בשם מתחת לסופית, והכסרה הזו אחר כך מושכת גם את هُ למטה ל-هِ.
• مِنْي / عَنْي -> مِنّي / عَنّي — ה-ن של مِنْ ושל عَنْ מוכפלת לפני ـي ו-ـنا. אותו דבר ל-مِنّا، عَنّا.
• عَلَيْي / إِلَيْي -> عَلَيَّ / إِلَيَّ — שתי היאים מתמזגות לאות אחת עם שדה, והפתחה לפניהן נשארת.
• لِكَ / لِهُمْ -> لَكَ / لَهُمْ — لِ לוקחת פתחה לפני כל סיומת חוץ מ-ـي.
• كِتاب أَنا -> كِتابي — כינויי הנפרדים של שיעור 6 אף פעם לא מסמנים שייכות. העבודה הזו שייכת לסט החבור בלבד.

טיפים

• דקלמו שם עצם אחד ישר דרך כל השתים-עשרה: كِتابي، كِتابُكَ، كِتابُكِ، كِتابُهُ، كِتابُها… אחר כך עשו זאת שוב עם سَيّارَة כדי שהמעבר ة → ت יהיה אוטומטי ולא זכור.
• תפסו את העיצורים, לא את הסיומות השלמות: ك = “אתה”, ه = “הוא / היא / הם”, ن = “אנחנו”, ي = “אני”. שאר כל סיומת הוא אותו זנב שלמדתם על הכינויים הנפרדים.
• שתיים מתוך השתים-עשרה הן זוגי. למדו לזהות ـكُما ו-ـهُما בקריאה; את הייצור אפשר להשאיר לשיעור 12.
• לפני שכותבים الـ על כל שם עצם, בדקו אם הוא כבר מסתיים בסופית. אם כן, עצרו — המילה גמורה.
• קראו كِتابُهُ، كِتابَهُ، كِتابِهِ בקול כסט. הרמוניית התנועה של هُ / هِ קלה יותר לשמוע מאשר לשנן.
• ערבית רגילה מדפיסה كتابه בלי תנועות כלל, לכן הקשר — לא האיות — אומר לכם את היחסה. אל תתנו לזה לדאוג אתכם; לזה נועד שיעור מדריך ההגייה על קריאת טקסט בלי ניקוד.
• התעלמו לעת עתה ממה שקורה כשהמארח זוגי או ריבוי שלם זכר, והתעלמו לגמרי מסט הכינוי-על-פועל. שניהם מגיעים אחר כך עם שיעורים משלהם.
• מילות היחס שוות למידת יתר מוקדם: لي، لَهُ، مَعَهُ، عِنْدَها، مِنْهُمْ، عَلَيْكُمْ צצות בכל שיחה, והן לא משתנות אחר כך.