בקצרה

לאנגלית מילה אחת ל-”you” ומילה אחת ל-”they”. לערבית חמש מהראשונה ושלוש מהשנייה. כינויי הגוף הנפרדים — الضَّمائِرُ المُنْفَصِلَةُ — ממיינים כל גוף לפי מין ולפי מספר, והערבית סופרת בשלושה מספרים, לא בשניים: אחד, בדיוק שניים, ושלושה או יותר. זה נותן שתים-עשרה מילים במקום שבע של האנגלית, ואת כל השתים-עשרה צריך ללמוד, כי הבחירה אינה עניין של סגנון או נימוס. גם העברית מפצלת את “אתה” לפי מין ומספר; אין כאן דרגת כבוד להמציא. לומר أَنْتَ לאישה זה לא רשמי ולא מיושן; זה פשוט שגוי, כמו “היא אחי”.

הנחמה היא שזו הפרדיגמה הקלה ביותר בשפה. שתים-עשרה המילים האלה אף פעם לא משנות צורה: בלי סיומות יחסה, בלי תנווין, בלי ריבוי של ריבוי. לומדים אותן פעם אחת וגמור. יותר מזה, הסיומות שפוגשים כאן — ـتَ מול ـتِ، ـمْ מול ـنَّ، ـما לשניים — הן אותם סימנים שיחזרו על הכינויים החבורים של שיעור 7 ועל כל פועל שתטו בגופים. זו הפרדיגמה שמלמדת אתכם את צורת כל האחרות.

הכלל

1. “נפרד” אומר שזו מילה בפני עצמה. הערבית שומרת שתי משפחות של כינויים. ضَميرٌ مُنْفَصِلٌ עומד לבד עם רווח מכל צד, כמו כל מילה אחרת: هُوَ طالِبٌ. כינוי ضَميرٌ مُتَّصِلٌ נצמד לסוף מילה אחרת ואי אפשר לומר אותו לבדו: ה-ـي של كِتابي “הספר שלי”, ה-ـكَ של بَيْتُكَ “הבית שלך”. אלה שיעור 7. השיעור הזה הוא רק המשפחה החופשית — הכינויים שבהם פותחים משפט.

2. שלושה גופים, שלושה מספרים, שני מינים — אבל הטבלה לא מלאה. שלושה גופים כפול שלושה מספרים כפול שני מינים היו שמונה-עשרה תאים. הערבית ממלאת שניים-עשר מהם, ואת החסרים כדאי לדעת מראש:

• גוף ראשון לא מבחין במין כלל — أَنا נאמר על ידי גבר ועל ידי אישה;
• לגוף ראשון אין זוגי — שני דוברים משתמשים ב-نَحْنُ, בדיוק כמו שלושים;
• שני הזוגיים, أَنْتُما ו-هُما, כל אחד מכסה את שני המינים.

לכן מין חשוב רק בגוף שני ובגוף שלישי, ורק מחוץ לזוגי.

3. גוף ראשון: أَنا ו-نَحْنُ. أَنا הוא “אני”, نَحْنُ הוא “אנחנו”. שום דבר על מין הדובר לא נראה באף אחד מהם, ולכן أَنا مُتْعَبٌ כתוב אומר שהדובר גבר — לא מהכינוי, אלא משם התואר בקצה השני של המשפט.

4. גוף שני: חמש צורות. أَنْتَ לגבר אחד, أَنْتِ לאישה אחת, أَنْتُما לכל שני אנשים, أَنْتُمْ לשלושה גברים או יותר (או לקבוצה מעורבת), أَنْتُنَّ לשלוש נשים או יותר. קבוצת נשים ועוד גבר אחד היא أَنْتُمْ: בערבית הריבוי הזכר הוא ברירת המחדל לחברה מעורבת. הבחירה היא לפי מין ומספר בלבד, לא לפי נימוס: אין “אתה” רגיל של נימוס כמו vous בצרפתית, וגם בעברית אין, ו-أَنْتَ או أَنْتِ הם מה שאומרים לאדם אחד יהיה אשר יהיה מעמדו. התכתבות רשמית מאוד כן פונה לפקיד יחיד ברבים, אבל דרך שם כבוד — سِيادَتُكُمْ، سَعادَتُكُمْ — ולא על ידי שמים أَنْتُمْ לפני אדם אחד בפרוזה רגילה.

5. גוף שלישי: חמש צורות, ואין מילה ל-”it”. هُوَ، هِيَ، هُما، هُمْ، هُنَّ נערמים בדיוק כמו גוף שני. ל-”it” האנגלי אין מקבילה, כי לערבית אין מין סתמי — וגם לעברית אין: מצביעים על דבר לפי המין שיש לשם שלו (שיעור 5). الْكِتابُ זכר, לכן ספר הוא هُوَ; السَّيّارَةُ נקבה, לכן מכונית היא هِيَ. וכלל אחד שתפגשו כמו שצריך בשיעור 11: על ריבוי של דברים לא-תבוניים מצביעים בנקבה יחידה هِيَ, לא ב-هُمْ. ספרים, לבדם, הם هِيَ.

6. أَنْتَ ו-أَنْتِ נבדלים בסימן תנועה אחד. הזכר מסתיים בפתחה, הנקבה בכסרה. שום דבר אחר במילה לא משתנה — העיצורים הם אותן שלוש אותיות أ، ن، ت בשניהם. בכתיב ערבי רגיל, בלי סימני תנועה, השניים הם לכן אותה מילה על הדף, ורק ההקשר אומר איזה מהם הכוונה. בדרך כלל שאר המשפט מגלה, כי הנשוא מתאים: הקריאה מוכרעת על ידי مُدَرِّسٌ (“אתה מורה”) או مُدَرِّسَةٌ (“את מורה”) שעומדים אחריו. בדיבור אין דו-משמעות כלל — שומעים את הסיומת. אותו ניגוד של תנועה אחת רץ בכל השפה: ـكَ מול ـكِ על שמות עצם (שיעור 7), ـتَ מול ـتِ על פעלים בזמן עבר (שיעור 18). בכל מקום שהזוג הזה צץ בגוף שני יחיד, פתחה היא הזכר וכסרה הנקבה — וזה כלל על המשבצת הזו, לא על שתי התנועות בכלל.

7. כינויים הם مَبْنِيَّةٌ: הסיומת שלהם קפואה. שיעור 3 מיין מילים לאלה שהתנועה הסופית שלהן משתנה לפי התפקיד במשפט (مُعْرَبٌ) ולאלה שהסיומת שלהן קבועה לכל החיים (مَبْنِيٌّ). כל כינוי שייך לקבוצה השנייה. هُوَ הוא هُوَ בין שהוא נושא המשפט, חלק מהנשוא, או עומד לבד כתשובה. שתי תוצאות מעשיות: אף פעם לא שמים תנווין על כינוי, ואף פעם לא “משנים את היחסה” של אחד. במקום שבו דובר אנגלית מצפה למעבר מ-”he” ל-”him”, הערבית עוברת למשפחה אחרת לגמרי של כינויים (שיעורים 7 ו-29), במקום לנטות מחדש את هُوَ.

8. שתי נקודות של כתיב וחיבור. ראשית, أَنا מסתיימת באליף כתובה שבדרך כלל לא נקראת כתנועה ארוכה: ברצף הדיבור המילה היא שתי הברות קלות והאליף היא מוסכמת כתיב בלבד. (רק בהפסק, בנקודה, התנועה הסופית הזו נמשכת — צורת ההפסק, שמדריך ההגייה מכסה.) שימו לב גם שהיא נפתחת בהמזת אל-קטע, هَمْزَةُ القَطْعِ, ולכן האות הראשונה חייבת להיכתב أ, לעולם לא אליף חשופה. שנית, أَنْتُمْ ו-هُمْ מסתיימים בסוכון, וסוכון לא יכול לבוא אחריו הסוכון של ה-ل של התווית. כשאחד משני הכינויים האלה בא ישר לפני מילה עם الـ — או לפני כל מילה אחרת שנפתחת בהמזת אל-וצל, هَمْزَةُ الوَصْلِ — ה-م מקבלת דמה כדי לגשר על הרווח: هُمُ الْمُدَرِّسونَ، أَنْتُمُ الْفائِزونَ. זו הגייה, לא שינוי צורה — הכינוי עדיין هُمْ.

9. השימוש העיקרי: כינוי כ-المُبْتَدَأ. שיעור 2 בנה את המשפט השמני מחצי ראשון מיודע וחצי שני לא מיודע. כינוי מיודע מטבעו (שיעור 4 מנה אותו בין המילים שמסרבות ל-الـ), ולכן הוא נכנס ישר למשבצת הראשונה:

• أَنا طالِبٌ. — “אני תלמיד.”
• هِيَ مُدَرِّسَةٌ. — “היא מורה.”
• نَحْنُ مِنْ مِصْرَ. — “אנחנו ממצרים.”
• هُمْ عَرَبٌ. — “הם ערבים.”

עדיין אין פועל “to be” באף אחד מהמשפטים האלה; ה-”am/is/are” האנגלי מקביל לשתיקה אחרי הכינוי. גם בעברית אין פועל קישור בהווה: “אני תלמיד” הוא משפט שלם. הנשוא מתאים לכינוי במין ובמספר, לכן أَنْتِ בוחר مُدَرِّسَةٌ ו-هُمْ בוחר ריבוי זכר. ב-نَحْنُ مِنْ مِصْرَ הנשוא הוא מילת יחס ועוד שם עצם ולא מילה בודדת — שיעור 17 חוזר לסוג הזה — ו-مِصْرَ מסתיימת בפתחה במקום שבו הייתם מצפים לכסרה אחרי مِنْ, כי היא שייכת למחלקת שמות שנוטה אחרת. קבלו את זה באמון עד שיעור 41; אותו דבר נכון ל-لُبْنانَ، بَيْروتَ، أَحْمَدَ.

10. ضَميرُ الفَصْلِ: הכינוי שמשאיר משפט משפט. הכלל של שיעור 2 היה שמיודע + לא מיודע נותן קביעה, ומיודע + מיודע נותן צירוף. אז מה עושים כשהנשוא באמת מיודע — כשרוצים לומר לא “מוחמד מנהל” אלא “מוחמד הוא המנהל”? שמים مُحَمَّدٌ الْمُديرُ על הדף והוא נקרא כתווית, “מוחמד המנהל”. הערבית פותרת זאת בהורדת כינוי גוף שלישי בין שני החצאים:

• مُحَمَّدٌ هُوَ الْمُديرُ. — “מוחמד הוא המנהל.”
• فاطِمَةُ هِيَ الْمُديرَةُ. — “פאטמה היא המנהלת.”
• الطُّلّابُ هُمُ الْفائِزونَ. — “התלמידים הם המנצחים.”

הכינוי הזה נקרא ضَميرُ الفَصْلِ, “כינוי ההפרדה” (כינוי הבחנה). הוא מתאים לחצי הראשון במין ובמספר, אין לו סיומת יחסה משלו, והוא מוסיף גוון של ייחודיות — מוחמד ולא אף אחד אחר. הוא לא פועל קישור. תפקידו למנוע מנשוא מיודע להיקרא כתואר, ולכן הוא שייך בין שני חצאים מיודעים ולא במקום אחר ברמה הזו — עם חריג אחד: כשהחצי הראשון עצמו כינוי לא נשאר מה להפריד, לכן هُوَ الْمُديرُ ו-هُمُ الْمُدَرِّسونَ של כלל 8 שלמים כפי שהם, נשוא מיודע וכל השאר. עם נשוא רגיל לא מיודע אין מה להסיר דו-משמעות ומשאירים אותו בחוץ: الْبَيْتُ كَبيرٌ נשאר כפי שהוא, ו-الْبَيْتُ هُوَ كَبيرٌ אינה הדרך שבה אומרים את המשפט. גם בעברית “הבית גדול” שלם בלי כינוי באמצע.

11. עם פועל, הכינוי בדרך כלל נעלם. השיעור הזה על משפטים שמניים, אבל מילת אזהרה לאלה שלפניכם. פועל ערבי כבר מאיית את הנושא שלו בתחיליות ובסופיות: كَتَبْتُ יכול לומר רק “כתבתי”, كَتَبوا יכול לומר רק “כתבו”. לכן משאירים את הכינוי בחוץ אלא אם רוצים הדגשה או ניגוד — أَنا كَتَبْتُ الرِّسالَةَ, “אני כתבתי את המכתב (לא הוא)”. באנגלית מצמידים כינוי לכל פועל מתוך הרגל; גם העברית וגם הערבית משמיטות אותו, והוספתו בערבית נשמעת נחרצת ומוזרה. שיעורים 14 ו-18 בונים את נטיות הפועל; שמרו את הכינויים למשפטים שמניים ולהדגשה.

12. מה שהשיעור הזה משאיר בחוץ במכוון. קיימות עוד שתי קבוצות כינויים. סופיות השייכות החבורות ـي، ـكَ، ـهُ ובני משפחתן הן שיעור 7. קבוצה נפרדת שנייה, הבנויה על إِيّا (إِيّايَ، إِيّاكَ، إِيّاهُ), קיימת למשבצת המושא כששום דבר אחר לא יכול לשאת את הכינוי; היא נדירה בפרוזה מודרנית ושייכת למושא הישיר בשיעור 29. עד אז, התייחסו לשתים-עשרה המילים למטה כסיפור כולו.

צורות ותבניות

הסט המלא, מסודר כפי שדקדוקים ערביים מסדרים אותו — גוף לאורך הצד, מספר לרוחב למעלה. למדו את הטבלה כצורה, לא כרשימה:

סופרים מילים נבדלות ולא תאים, אלה שתים-עשרה: أَنا، نَحْنُ، أَنْتَ، أَنْتِ، أَنْتُما، أَنْتُمْ، أَنْتُنَّ، هُوَ، هِيَ، هُما، هُمْ، هُنَّ.

אותם שתים-עשרה מול מה שהאנגלית מכסה — ושם נראה איפה אין התאמה. העברית כבר מפצלת כמו הערבית במין; העומס הנוסף הוא הזוגי:

שתי הצורות הזהות על הנייר בלי סימני תנועה, והנשוא שמכריע אותן:

והסיומות עצמן, ששווה לראות חשופות מכל השאר, כי הן חוזרות בכל השפה:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• انا طالِبٌ. -> أَنا طالِبٌ. — המילה נפתחת בהמזת אל-קטע, هَمْزَةُ القَطْعِ, ולכן האליף חייבת לשאת את ההמזה שלה. אליף חשופה כאן היא שגיאת כתיב, לא קיצור.
• أَنْتَ مُدَرِّسَةٌ. -> أَنْتِ مُدَرِّسَةٌ. — أَنْتَ הוא זכר בלבד. לפנות לאישה בו זו טעות דקדוק, לא של משלב, והנשוא הלא מתאים עושה זאת גלוי.
• هُمْ طالِبانِ. -> هُما طالِبانِ. — לדיוק שניים, לערבית יש מספר משלה. هُمْ מתחיל בשלושה. הזוגי חובה, אף פעם לא אפשרות סגנונית.
• هُنَّ مُدَرِّسَتانِ. -> هُما مُدَرِّسَتانِ. — אותה מלכודת בצד הנקבה: שתי נשים הן هُما, כי שני הזוגיים ניטרליים למין.
• نَحْنانِ مِنَ الْمَغْرِبِ. -> نَحْنُ مِنَ الْمَغْرِبِ. — אין זוגי של גוף ראשון לבנות. שני דוברים אומרים نَحْنُ.
• أَنْتُنَّ مُوَظَّفونَ. -> أَنْتُمْ مُوَظَّفونَ. — أَنْتُنَّ לקבוצת נשים בלבד. גבר אחד בחדר ופונים לכל הקבוצה בריבוי זכר.
• الْبَيْتُ هُوَ كَبيرٌ. -> الْبَيْتُ كَبيرٌ. — هُوَ אינו הפועל “is”. כינוי הבחנה מופיע רק כשהנשוא מיודע; עם נשוא לא מיודע שני החצאים יושבים זה לצד זה בשתיקה. גם בעברית: “הבית גדול”, בלי כינוי באמצע.
• مُحَمَّدٌ الْمُديرُ. (במשמעות “מוחמד הוא המנהל”) -> مُحَمَّدٌ هُوَ الْمُديرُ. — שני חצאים מיודעים בלי כלום ביניהם נקראים כצירוף, “מוחמד המנהל”. מכניסים את הכינוי כדי לעשות מזה קביעה.
• هُوٌ طالِبٌ. -> هُوَ طالِبٌ. — כינויים הם مَبْنِيَّةٌ: בלי תנווין, אף פעם, ובלי סיומת יחסה לכוון. רק השם אחריו נוטה ביחסות.
• الْمَكْتَبُ كَبيرٌ، وهِيَ جَديدَةٌ. -> الْمَكْتَبُ كَبيرٌ، وهُوَ جَديدٌ. — אל תושיטו יד ל-هِيَ כי האנגלית אמרה “it”. גם העברית אין לה מילה כזו: הכינוי הולך אחרי מין השם הערבי, ו-مَكْتَبٌ זכר.

טיפים

• דקלמו את השתים-עשרה בסדר הקבוע הזה: أَنا، نَحْنُ / أَنْتَ، أَنْتِ، أَنْتُما، أَنْتُمْ، أَنْتُنَّ / هُوَ، هِيَ، هُما، هُمْ، هُنَّ. זה הסדר שטבלאות הפרדיגמה בשיעורים האלה משתמשות בו, ולכן המאמץ משתלם בשיעור 14 ושוב בשיעור 18. (דקדוקים ערביים מהסוג המסורתי רצים בכיוון ההפוך, מ-الغائِب אל المُتَكَلِّم, אז אל תופתעו כשטבלה שפוגשים במקום אחר מתחילה ב-هُوَ.)
• למדו את חמש הסיומות במקום שתים-עשרה מילים נפרדות: ـما אומר שניים, ـمْ אומר הרבה גברים, ـنَّ אומר הרבה נשים. שלושת הסימנים האלה מכסים שש מתוך שתים-עשרה הצורות.
• קבעו באוזן עכשיו: פתחה = זכר, כסרה = נקבה. הזוג הבודד הזה מכריע أَنْتَ מול أَنْتِ כאן, ـكَ מול ـكِ בשיעור 7, ו-ـتَ מול ـتِ בשיעור 18.
• בכל פעם שפוגשים שם עצם חדש, החליטו מיד אם הוא هُوَ או هِيَ. לשמור את המין עם המילה לא עולה כלום עכשיו וחוסך כל התאם אחר כך.
• התאמנו על זוגות אמיתיים של אנשים סביבכם. הזוגי מרגיש מלאכותי עד שאמרתם هُما פעם אחת על שני חברים ממשיים; אחרי זה הוא מפסיק להיות פריט דקדוק.
• אל תחפשו מילה שפירושה “it”, ואל תחפשו “אתה” של נימוס לשימוש יומיומי. אף אחד מהם לא קיים ככינוי בפני עצמו — גם לא בעברית — והציד אחריהם מייצר משפטים שאף ערבי לא כותב.
• התעלמו לעת עתה מכינויי إِيّا ומכל מה שקשור למושא כינוי. בשיעור הזה כינוי עומד רק בחזית משפט שמני, או בין שני חצאיו.
• כשקוראים טקסט בלי ניקוד, אל תעצרו ב-أ ن ت ותתהו איזה “אתה” זה — המשיכו לקרוא. שם התואר או שם העצם אחריו כמעט תמיד מכריעים את השאלה.