בקצרה

הערבית ממיינת כל שם עצם וכל שם תואר לאחת משתי תיבות, مُذَكَّر ו-مُؤَنَّث. אין תיבה שלישית ואין אפשרות לפרוש. גם לעברית אין מין סתמי: אותו פיצול הוא/היא הוא יתרון, לא קטגוריה חדשה. הזכר לא מסומן בכלל — זו פשוט המילה החשופה: وَلَدٌ، كِتابٌ، كَبيرٌ. הנקבה היא האיבר המסומן בזוג, וברוב המכריע של המילים הסימן הוא אות אחת בסוף, ة, שנקראת תא מרבוטה (التّاءُ المَرْبوطَةُ). שמים אותה על طالِبٌ ומקבלים طالِبَةٌ; שמים אותה על كَبيرٌ ומקבלים كَبيرَةٌ.

שתי עובדות עושות את זה פחות מכני ממה שנשמע. רשימה קצרה של שמות עצם נפוצים מאוד היא נקבה בלי שום סימן — شَمْسٌ، أَرْضٌ، يَدٌ — ורשימה קצרה עוד יותר של שמות עצם מסתיימת ב-ة ובכל זאת זכר — خَليفَةٌ، حَمْزَةُ. שתי הרשימות הן אוצר מילים, לא היגיון, ושתיהן שוות שעת שינון עכשיו. המין גם מסרב להישאר על השם: הוא מתפשט לשם התואר, לכינוי, לכינוי הרמז ולפועל, כך שניחוש שגוי אחד על שם עצם צץ כארבע מילים שגויות במשפט.

הכלל

1. הזכר לא מסומן. אל תחפשו סיומת זכר, כי אין כזאת. שם עצם או שם תואר בלי סמן נקבה הוא זכר, אלא אם הוא שייך לאחת הרשימות השנורות בסעיף 4:

بَيْتٌ، كِتابٌ، قَلَمٌ، وَلَدٌ، بابٌ، طالِبٌ، كَبيرٌ، جَديدٌ، جَميلٌ

התנווין בסוף המילים האלה אומר “לא מיודע” (שיעור 4). הוא לא אומר כלום על המין.

2. סמן הנקבה שתפגשו תשע פעמים מתוך עשר הוא ة. הוא נצמד לצורה הזכרית החשופה ולא משנה כלום לפניו:

• طالِبٌ -> طالِبَةٌ، مُدَرِّسٌ -> مُدَرِّسَةٌ، مُهَنْدِسٌ -> مُهَنْدِسَةٌ، طَبيبٌ -> طَبيبَةٌ
• كَبيرٌ -> كَبيرَةٌ، صَغيرٌ -> صَغيرَةٌ، جَديدٌ -> جَديدَةٌ، مُجْتَهِدٌ -> مُجْتَهِدَةٌ

שימו לב לפתחה על האות שלפני ה-ة: مُدَرِّسَةٌ, לעולם לא *مُدَرِّسْةٌ. התנועה לפני ة היא תמיד a — או הפתחה הקצרה, כמו כאן, או ā הארוכה שנכתבת באליף: فَتاةٌ، حَياةٌ.

שימו לב: ة אינו מתג שאפשר להפוך על כל שם עצם כדי לייצר גרסת נקבה. עם בני אדם וחיות הוא בדרך כלל עושה בדיוק את זה. במקומות אחרים הוא פשוט חלק מהמילה, וזוג המילים עשוי לא להיות קשור במשמעות כלל: המילה مَكْتَبٌ היא שולחן כתיבה או משרד, והמילה مَكْتَبَةٌ היא ספרייה. שניהם שמות עצם רגילים; רק השני נקבה דקדוקית.

3. עוד שתי סיומות נקבה. הן נדירות בהרבה מ-ة, אבל הן לא אקזוטיות — תפגשו אותן בחודש הראשון, בצבעים ובכמה שמות עצם יומיומיים.

• ـاء, שנקראת أَلِفُ التَّأْنيثِ المَمْدودَةُ: صَحْراءُ (מדבר), حَمْراءُ (אדומה, נקבה), بَيْضاءُ (לבנה, נקבה), خَضْراءُ (ירוקה, נקבה).
• ـى, שנקראת أَلِفُ التَّأْنيثِ المَقْصورَةُ: كُبْرى (הגדולה ביותר, נקבה), صُغْرى (הקטנה ביותר, נקבה), ذِكْرى (זיכרון, יום שנה), بُشْرى (בשורה טובה), الدُّنْيا (העולם — אחרי יא אותה סיומת נכתבת באליף רגילה; הכלל בשיעור ההמזה במדריך ההגייה).

שתי אזהרות מעשיות. ראשית, המילים האלה בלי תנווין: כותבים صَحْراءُ ו-حَمْراءُ, לא *صَحْراءٌ. מילים שמסתיימות ב-ـاء נקבה או ב-ـى שייכות למחלקה שמסרבת לתנווין לגמרי, וגם בני הזוג הזכריים שלהן שם — أَحْمَرُ، أَبْيَضُ، أَكْبَرُ מסתיימים בדמה חשופה גם אם הם נראים רגילים לגמרי, ולכן *قَميصٌ أَبْيَضٌ שגוי; שיעור 41 מסביר למה, ועד אז פשוט אל תכתבו אותו. שנית, לא כל ـاء היא הסיומת הזו. ב-ماءٌ (מים) ו-سَماءٌ (שמיים) ה-ء היא חלק מהשורש, ולכן המילים האלה מתנהגות כרגיל ומקבלות תנווין — ו-ماءٌ, למרות צורתה, היא זכר.

4. הנקבות הלא מסומנות: רשימה לשנן. שמות העצם האלה לא נושאים סמן נקבה ובכל זאת נקבה. אין כלל מאחורי רובם, ואין רבים, לכן למדו אותם כבלוק. הם נחלקים לארבע קבוצות:

• יצורים נקביים: أُمٌّ، بِنْتٌ، أُخْتٌ, ושמות של נשים בלי ة — مَرْيَمُ، زَيْنَبُ، هِنْدُ، سُعادُ
• סט קבוע של שמות עצם יומיומיים: شَمْسٌ، نارٌ، أَرْضٌ، دارٌ، ريحٌ، حَرْبٌ، نَفْسٌ، سِنٌّ
• איברי גוף שבאים בזוגות: يَدٌ، عَيْنٌ، رِجْلٌ، أُذُنٌ، قَدَمٌ. זו נטייה חזקה ולא חוק, ועדיין היא משתלמת: רוב האיברים הזוגיים הם נקבה, והבודדים הם זכר — أَنْفٌ، رَأْسٌ، فَمٌ، لِسانٌ، قَلْبٌ. החריגות לשים לב אליהן הן حاجِبٌ (גבה) ו-مِرْفَقٌ (מרפק), שבאות בזוגות ובכל זאת זכר.
• שמות ארצות וערים: مِصْرُ، دِمَشْقُ، بَغْدادُ، القاهِرَةُ، بَيْروتُ. שמות ערים הם נקבה באופן אמין. כמה שמות ארצות הולכים לכיוון השני ומטופלים כזכר — العِراقُ، السّودانُ، المَغْرِبُ، لُبْنانُ — לכן למדו את מין הארץ עם שמה.

5. המלכודת ההפוכה: שמות עצם זכריים שמסתיימים ב-ة. ة בסוף היא ראיה חזקה למין נקבה, לא הוכחה. שתי קבוצות מסתיימות ב-ة ובכל זאת מציינות גברים, והן מקבלות התאם זכר לכל אורך הדרך:

• תארים ותיאורים מועצמים: خَليفَةٌ (חליף), عَلّامَةٌ (חכם גדול), رَحّالَةٌ (נוסע גדול). ה-ة כאן היא מגביר ישן — היא מחזקת את התיאור, לא עושה אותו נקבה.
• שמות פרטיים של גברים: حَمْزَةُ، أُسامَةُ، طَلْحَةُ، مُعاوِيَةُ. אלה גברים, לכן כל מה שמתאים להם הוא זכר: حَمْزَةُ كَريمٌ, לעולם לא *حَمْزَةُ كَريمَةٌ.

הלקח מסעיפים 4 ו-5 יחד: המין הוא תכונה של המילה, והסיומת היא רמז טוב מאוד אליו, לא הגדרה שלו. כשהשניים לא מסכימים, המשמעות מנצחת.

6. המין צץ בארבעה מקומות. השם לבדו כמעט לא עושה צרות. מה שעושה צרות הוא כל מה שחייב להתאים לו:

• שם התואר בא אחרי השם ומעתיק את מינו: وَلَدٌ صَغيرٌ / بِنْتٌ صَغيرَةٌ، بَيْتٌ جَديدٌ / سَيّارَةٌ جَديدَةٌ. הרחבה מלאה בשיעור 8.
• הכינוי: هُوَ לשם עצם זכר, هِيَ לשם עצם נקבה — וזה תופס גם למושאים, כך שספר הוא هُوَ ומכונית היא هِيَ. שיעור 6.
• כינוי הרמז: هٰذا كِتابٌ / هٰذِهِ مَدْرَسَةٌ. שיעור 13.
• הפועל: תחילית ההווה משתנה, يَكْتُبُ ל”הוא” ו-تَكْتُبُ ל”היא” — الوَلَدُ يَقْرَأُ / البِنْتُ تَقْرَأُ. שיעורים 14 ו-19.

לכן הרשימות השנורות חשובות כל כך. לטעות במילה شَمْسٌ זו לא טעות אחת; זו טעות שחוזרת בכל שם תואר, כינוי ופועל שמצביעים חזרה אליה.

7. איך הוגים את ة. האות היא ه שנושאת את שתי הנקודות של ت, והיא מתנהגת כמו שתיהן, לפי מה שבא אחריה.

• בהפסק — כשהמילה מסיימת את המבע ומורידים את סיומת היחסה, שזה מה שעושים באמת בדיבור, ומה שמדריך ההגייה קורא לו צורת ההפסק — ה-ت לא נשמעת כלל. שומעים רק את הפתחה שלפניה: مَدينَة.
• עם סיומת יחסה או תנווין עליה, ה-ت נהגית במלואה, והסיומת באה אחריה: مَدينَةٌ، مَدينَةً، مَدينَةٍ. זו אחת הסיבות שסימני התנועה במסלול הזה מודפסים על כל מילה — הם הדבר היחיד שאומר לכם אם ה-ت נהגית.
• לפני כינוי חבור, ה-ة נכתבת מחדש כ-ت רגילה ונהגית: سَيّارَةٌ הופכת ל-سَيّارَتي; مَدينَةٌ הופכת ל-مَدينَتُهُ. שיעור 7.
• כנסמך ב-إِضافَة, ה-ت תמיד נהגית, גם בהפסק, כי המילה לא נגמרה: مَدينَةُ القاهِرَةِ، سَيّارَةُ المُدَرِّسِ، غُرْفَةُ الطَّعامِ. זה הסימן הקלאסי שדובר הבין את המבנה (שיעור 20).

8. כתיבת ة נכון. היא תמיד בסוף מילה; היא אף פעם לא פותחת מילה ולא יושבת בתוכה, ואף פעם לא מתחברת לאות שאחריה. שתי הנקודות חובה: مَدْرَسَةٌ היא בית ספר, مَدْرَسَه היא לא כלום. להשמיט את הנקודות הוא הרגל נפוץ בהקלדה מזדמנת וטעות גמורה בערבית כתובה, לכן קבעו את ההרגל עכשיו. שימו לב גם שתנווין האקוזטיב על ة לא מקבל אליף נוספת: مَدينَةً, לא *مَدينَةًا (שיעור 4).

9. דגל להמשך, לא נלמד: ריבוי. כל מה שלמעלה הוא על היחיד. הריבוי הערבי עושה משהו שייראה מכאן מוזר — ריבוי של שם לא-תבוני מטופל כנקבה יחידה, כך ש-الكُتُبُ جَديدَةٌ נכון בשביל “הספרים חדשים”, עם שם תואר נקבה על שם עצם זכר. אל תנסו להסביר את זה עכשיו, ואל תתנו לזה לערער את כללי היחיד. שיעורים 9 עד 15 בונים את זה כמו שצריך.

צורות ותבניות

שלוש סיומות הנקבה, כל אחת מול בן הזוג הזכרי שלה:

זוגות רגילים שנבנים עם ة — שמות עצם לאנשים, ואחר כך שמות תואר:

כמה זוגות משתמשים בשתי מילים לא קשורות במקום סיומת:

נקבה בלי שום סמן — הרשימה לשנן:

זכר למרות ה-ة:

איפה המין נעשה נראה:

ה-ة וארבע הסביבות שלה:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• بِنْتٌ جَميلٌ -> بِنْتٌ جَميلَةٌ — לשם אין ة, אבל הוא נקבה, ושם התואר חייב להראות זאת. אל תתנו לצורת השם להחליט בשבילכם על שם התואר.
• الشَّمْسُ حارٌّ -> الشَّمْسُ حارَّةٌ — شَمْسٌ בראש הרשימה השנורה של נקבות לא מסומנות. אותו דבר ל-أَرْضٌ، نارٌ، ريحٌ، حَرْبٌ.
• هٰذا بِنْتٌ -> هٰذِهِ بِنْتٌ — כינוי הרמז מתאים בדיוק כמו שם התואר, ולכן שם נקבה לא מסומן עדיין מקבל هٰذِهِ.
• الخَليفَةُ العادِلَةُ (על גבר) -> الخَليفَةُ العادِلُ — خَليفَةٌ מסתיימת ב-ة והיא זכר. ה-ة עליה היא מגביר, לא סמן מין.
• أُسامَةُ ذَهَبَتْ إِلَى السّوقِ -> أُسامَةُ ذَهَبَ إِلَى السّوقِ — שם של גבר ב-ة מקבל פועל זכר. המשמעות גוברת על הכתיב בכל פעם.
• مَدْرَسَه -> مَدْرَسَةٌ — כתבו את שתי הנקודות. ة ו-ه הן אותיות שונות, והשמטת הנקודות הופכת בית ספר ללא כלום.
• صَحْراءٌ واسِعَةٌ -> صَحْراءُ واسِعَةٌ — מילה שמסתיימת ב-ـاء הנקבית לא מקבלת תנווין. הדמה הבודדת היא הסיומת המלאה והנכונה שלה.
• كُبْرًى -> كُبْرى — אותו דבר ל-ـى הנקבית: בלי תנווין, ולא כותבים כלום מעל האליף המקצורה.
• مِصْرُ جَميلٌ -> مِصْرُ جَميلَةٌ — שמות ערים, ורוב שמות הארצות, הם נקבה, גם אם המילה נראית זכרית.
• مَدينَه القاهِرَةِ -> مَدينَةُ القاهِرَةِ — ב-إِضافَة המילה הראשונה אינה בהפסק, לכן ה-ة שלה נכתבת כראוי וה-ت נהגית, ואחריה סיומת היחסה.

טיפים

• אל תשמרו שם עצם לבדו. שמרו אותו עם שם תואר מתאים — شَمْسٌ حارَّةٌ، بَيْتٌ كَبيرٌ — והמין חוזר עם המילה במקום להיות ניחוש.
• רשימת החריגים באמת קצרה. כחמש-עשרה נקבות לא מסומנות וכחצי תריסר זכרים ב-ة מכסים כמעט כל מה שתפגשו לפני B1. הקדישו להם ישיבה אחת.
• השתמשו בכלל הגוף כקיצור אמיתי: אם האיבר בא בזוג הוא נקבה, אם יש ממנו רק אחד הוא זכר. זה עובד מספיק פעמים כדי ששווה לבטוח בו.
• כשפוגשים מילה חדשה שמסתיימת ב-ة, שאלו קודם למה היא מתייחסת לפני שמניחים. אדם? אז ה-ة כמעט בוודאי מסמנת אישה. גבר, או תואר של גבר? אז לא.
• אמרו כל מילת ة פעמיים בקול: פעם בהפסק ופעם עם הסיומת. ההרגל הבודד הזה בונה את הרפלקס שתצטרכו ל-إِضافَة אחר כך.
• אם ערך במילון נראה זכר אבל טקסט ממשיך לתת לו שמות תואר נקבה, האמינו לטקסט — מצאתם אחת מהנקבות הלא מסומנות.
• התעלמו לגמרי מריבוי לעת עתה, כולל כל מה ששמים לב אליו על שמות תואר נקבה על עצמים ברבים. זה שייך לשיעורים 9 עד 15 ורק יבלבל את היחיד.
• אל תחפשו היגיון ב-شَمْسٌ או ב-حَرْبٌ. שיוך מין לדברים דוממים הוא היסטוריה, לא משמעות, וזמן של לומד שווה יותר על הרשימה מאשר על הסיבה.