בקצרה

האנגלית שמה מילה קטנה לפני השם: “a house”, “the house”. הערבית מסמנת את אותו הבדל בשני מקומות אחרים — ממש בסוף השם וממש בחזיתו — בשני סימנים שלעולם לא יכולים לשבת על אותה מילה. סימן התנועה הכפול שנקרא תנווין אומר שהשם לא מיודע: بَيْتٌ. התחילית الـ אומרת שהוא מיודע: البَيْتُ. בוחרים אחד. לכתוב את שניהם, כמו ב-*الْبَيْتٌ, היא אחת השגיאות הנפוצות של מתחילים, וזו לא פליטה קטנה: זה כמו לכתוב “a the house”. בעברית יש ה- ואין מילה ל-”a”; בערבית אי-יידוע הוא סימן בסוף, לא היעדר בלבד.

الـ נכתבת זהה לפני כל שם, אבל לא תמיד נשמעת אותו דבר. לפני ארבע-עשרה אותיות שנקראות حُروف شَمْسِيَّة ה-ل משתתקת והעיצור שאחריה מוכפל במקומה — الشَّمْسُ. לפני ארבע-עשרה האחרות, ה-حُروف قَمَرِيَّة, ה-ل נהגית כרגיל — القَمَرُ. מעל לזה, משפחה שלמה של שמות כבר מיודעת בלי الـ: שמות, כינויים, כינויי רמז, וכל דבר שנושא סיומת שייכות.

הכלל

1. שם אחד, סימן אחד. יידוע הוא מתג דו-כיווני, והערבית לא תיתן לכם להפעיל את שני הידיות בבת אחת:

• לא מיודע: بَيْتٌ (בית), كِتابٌ (ספר), مَدْرَسَةٌ (בית ספר)
• מיודע: البَيْتُ (הבית), الكِتابُ (הספר), المَدْرَسَةُ (בית הספר)

שימו לב מה קורה לסיומת. השם הלא מיודע מסתיים בסימן הכפול ـٌ; השם המיודע מסתיים בסימן הבודד ـُ. תנווין הוא בדיוק תנועת היחסה ועוד צליל ن שנשמע אבל אף פעם לא נכתב כאות. לכן *الْبَيْتٌ ו- *الْكِتابًا בלתי אפשריים: ברגע ש-الـ עולה לחזית, הסיומת מאבדת את הקו השני שלה.

2. תנווין קיים בשלוש היחסות. השיעור שלפני זה הציג את שלוש סיומות השם. לכל אחת יש תאום לא מיודע, והזוגות סדירים לגמרי:

אל תחשבו על תנווין כעל “הסיומת של שמות לא מיודעים” ביחיד; חשבו עליו כעל כל הסט ـٌ ـً ـٍ, כל אחד נושא את היחסה שלו וגם את המסר “לא מיודע”. איזו יחסה שם מקבל במשפט נתון מחליט המשפט, לא השיעור הזה.

3. الـ אף פעם לא משנה את האיות שלה. מה שבא אחריה — אות שמש, אות ירח, המזה — תמיד כותבים أَلِف + لام, חבור לשם בלי רווח: البَيْتُ، الشَّمْسُ، الأُسْتاذُ. לערבית אין מילה נפרדת ל-”the”, ואף פעם לא משאירים רווח אחרי الـ.

4. אותיות השמש: ה-ل נכתבת אבל לא נהגית. ארבע-עשרה עיצורים בולעים את ה-ل של התווית. כשאחד מהם בא אחרי الـ, ה-ل לא נשמעת כלל; במקומה אות השמש עצמה מוכפלת, ואת ההכפלה מסמנים בשדה:

الشَّمْسُ، الرَّجُلُ، النّورُ، السَّلامُ، الطّالِبُ، الدَّرْسُ، الزَّيْتُ، الصَّديقُ

בכתיב מנוקד במלואו על ה-ل של תווית עם אות שמש אין סימן כלל — לא תנועה ולא סוכון — כי אין שם מה להגות. השדה על האות הבאה היא ההוראה שלכם: החזיקו את העיצור הזה כפול זמן.

5. אותיות הירח: ה-ل נהגית. ארבע-עשרה האחרות משאירות את התווית שלמה. כאן ה-ل נשמעת והאות שאחריה בודדת. ניקוד קפדני שם סוכון על ה-ل הזו — الْقَمَرُ — אף שרוב הדפוס, כולל רשימות השיעור הזה, משאיר אותה בלי סימן:

القَمَرُ، الكِتابُ، البَيْتُ، المَدْرَسَةُ، الوَلَدُ، الجَبَلُ، العَيْنُ، الهاتِفُ

שני השמות באים משתי מילות הדוגמה עצמן: شَمْس מתחילה באות שמש ו-قَمَر באות ירח, ולכן כל מילה מדגימה את המחלקה שלה.

6. למה הפיצול אינו שרירותי. כל אחת מארבע-עשרה אותיות השמש מיוצרת בקצה הלשון או בלהב הלשון נגד השיניים או הרכס מאחוריהן — בדיוק אותו אזור שבו ل נוצרת. עיצור שנוצר באותו מקום פשוט בולע את שכנו. אותיות הירח נוצרות במקום אחר: על השפתיים, בגרון, בחלק האחורי של הפה. לכן הלשון בדרך כלל תנבא לכם את המחלקה — אבל המחלקות נקבעו על הגייה ישנה יותר, אז בדקו את הרשימה במקום שאינכם בטוחים. ج היא המלכודת: היום היא נוצרת בחזית הפה כמו אות שמש, ובכל זאת היא ירחית — الجَبَلُ, לעולם לא *الجَّبَل. והמקרה הנקי ביותר מכול: ل עצמה אות שמש, ולכן היא מוכפלת לתוך עצמה — اللُّغَةُ، اللَّيْلُ، اللَّوْنُ.

7. هَمْزَةُ الوَصْل: האליף נושרת אחרי מילה קודמת. האליף של الـ היא אליף “מחברת” (שיעור ההמזה במדריך ההגייה). היא נהגית רק כשהתווית פותחת את המבע. ברגע שמילה אחרת באה לפניה, האליף לא נהגית כלל והתווית נשענת ישר על התנועה האחרונה של אותה מילה — השתיים רצות יחד כנשימה אחת:

• قَرَأْتُ الْكِتابَ — הסיומת של قَرَأْتُ נכנסת ישר ל-ل
• ذَهَبْتُ إِلَى الْمَدْرَسَةِ
• الوَلَدُ فِي الْبَيْتِ
• خَرَجْتُ مِنَ الْبَيْتِ — مِنْ מסתיימת בעיצור, ולכן היא שואלת תנועה כדי להתחבר. התנועה היא פתחה, ו-مِنْ היא החריגה בזה: כמעט כל מילה אחרת שמסתיימת בסוכון שואלת כסרה — عَنِ الْمَكْتَبِ، هَلِ الْمِفْتاحُ جاهِزٌ؟، وَصَلَتِ الطّائِرَةُ — ואילו הרבים ـمْ של هُمْ ו-أَنْتُمْ שואל דמה במקום (שיעור 6)

הסוכון על ה-ل שם בכל אחד מהמקומות; מה שמשתנה באמצע משפט הוא רק האליף, שמפסיקה להיות נהגית — לכן الْ בתוך משפט נקראת ישר מתנועת המילה הקודמת. מילה שמסתיימת בתנועה ארוכה לא שואלת כלום: התנועה הארוכה נושרת במקומה, והניקוד מראה מה שנשאר כפתחה על ה-ل של إِلَى ו-عَلَى — إِلَى الْمَدْرَسَةِ، عَلَى الصُّنْدوقِ — כך שהאיות אף פעם לא משתנה ורק הסימן חדש. הקוראן וטקסטים מקודשים אחרים מסמנים את האליף השקטה בווצלה, ראש של ص קטנה הכתובה מעליה (ٱ); דפוס רגיל, כולל השיעור הזה, משאיר את האליף חשופה. עם אות שמש לא נראה שום דבר נוסף כלל, כי ל-ل לא היה סימן מלכתחילה: رَأَيْتُ الشَّمْسَ.

8. כתיבת תנווין פתחה. תנווין האקוזטיב הוא היחיד שמשנה את איות המילה: אליף נוספת מתווספת כמושב בשבילו, והאליף הזו שקטה.

• كِتابًا، بَيْتًا، وَلَدًا، جَديدًا

שני מיקומים בשימוש בדפוס — מעל האות האחרונה (كِتابًا) או מעל האליף שנוספה (كِتاباً). זה אותו דבר; כתבו את הדרך הראשונה וקראו את שתיהן. שלוש קבוצות מילים לא מקבלות אליף נוספת:

• מילים שמסתיימות ב-ة: مَدْرَسَةً، سَيّارَةً، كَلِمَةً
• מילים שמסתיימות ב-ء שכבר יושבת על אליף ארוכה: ماءً، سَماءً، دَواءً
• מילים שמסתיימות ב-ى: فَتًى، مَعْنًى، مَقْهًى

אבל המזה שלא באה אחרי אליף ארוכה מתנהגת כמו כל עיצור אחר וכן מקבלת את המושב: شَيْئًا، جُزْءًا، عِبْئًا.

9. מיודע בלי الـ. אל תושיטו יד ל-الـ בכל פעם שהאנגלית אומרת “the” — וגם לא בכל פעם שהעברית שמה ה-. כמה מחלקות מילים מיודעות מטבען ודוחות את התווית:

• שמות פרטיים: مُحَمَّدٌ، فاطِمَةُ، مِصْرُ، لُبْنانُ — לכן *الْمُحَمَّد שגוי. (מספר שמות מקום כן נושאים את התווית כחלק מהשם עצמו: القاهِرَةُ، المَغْرِبُ، العِراقُ. למדו אותם כפי שהם כתובים.)
• כינויים: هُوَ، هِيَ، أَنا، أَنْتَ (שיעור 6)
• כינויי רמז: هٰذا، هٰذِهِ، ذٰلِكَ (שיעור 13)
• שמות עם סיומת שייכות: كِتابي، بَيْتُكَ، سَيّارَتُها (שיעור 7) — “הספר שלי” כבר הספציפי, לכן *الْكِتابي בלתי אפשרי
• הנסמך של إِضافَة: بابُ الْبَيْتِ، مِفْتاحُ السَّيّارَةِ (שיעור 20) — המילה הראשונה לא מקבלת לא الـ ולא תנווין; היא שואבת את היידוע מהמילה השנייה, לכן بابُ بَيْتٍ הוא “דלת של בית”. כמו בסמיכות העברית: התווית רק על הסומך.

קמט כנה אחד: שם פרטי שנוטה ביחסות במלואו עדיין מראה תנווין — مُحَمَّدٌ، خالِدٌ. שם התנווין הוא רק הסיומת המלאה הרגילה של המילה; הוא לא אומר “לא מיודע”, כי שם מצביע על אדם אחד מטבעו. זה המקום האחד שבו תנווין ויידוע מתקיימים יחד, וזה לא עולה לכם כלום ב-A1: פשוט אל תמחקו את התנווין משמות שיש להם אותו.

10. דגל להמשך. מחלקה של שמות שנקראת المَمْنوع مِنَ الصَّرْف לא מקבלת תנווין כלל, באף יחסה: فاطِمَةُ، أَحْمَدُ، مَدارِسُ. הסיומות שלהם עובדות אחרת ושיעור 41 מטפל בהן. לעת עתה, אם מילה שפוגשים אין לה תנווין במקום שציפיתם לאחד, חשדו בקבוצה הזו ולא בטעות דפוס.

צורות ותבניות

שני הסימנים זה לצד זה, עם שם נקבה שנוסף כדי שתראו ש-ة לא משנה כלום במערכת:

ארבע-עשרה ה-حُروف شَمْسِيَّة — ה-ل נעלמת והאות מוכפלת:

ארבע-עשרה ה-حُروف قَمَرِيَّة — ה-ل שומרת את הסוכון שלה ונהגית:

התווית בתחילת מבע מול התווית בתוכו:

תנווין האקוזטיב והמושב שלו:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• الْبَيْتٌ -> البَيْتُ (הבית) או بَيْتٌ (בית) — שם לעולם לא יכול לשאת את התווית ואת התנווין באותו הזמן. החליטו לאיזה מהם אתם מתכוונים.
• هٰذا كِتابُ. -> هٰذا كِتابٌ. — שם לא מיודע מסתיים בסימן הכפול, לא בדמה פשוטה. ـُ בודדת בלי תווית פירושה שהמילה מיודעת בגלל משהו אחר.
• الْشَّمْسُ -> الشَّمْسُ — לפני אות שמש ה-ل לא מקבלת סוכון, כי היא לא נהגית. רק השדה על ה-ش נכתבת.
• الشَمْسُ -> الشَّمْسُ — וגם אל תשאירו את השדה בחוץ; בלי זה קורא צריך לנחש, ומתחיל יהגה את ה-ل.
• القَّمَرُ -> القَمَرُ — אותיות ירח אף פעם לא לוקחות את ה-ل של התווית לתוכן, ולכן הן אף פעם לא נושאות שדה ממנה. ה-ل נשארת נשמעת וה-ق נשארת בודדת.
• الْمُحَمَّدُ -> مُحَمَّدٌ — שם פרטי מיודע מעצמו, ולכן הוא דוחה את התווית; וכאן התנווין הוא פשוט הסיומת המלאה הרגילה של המילה.
• الْكِتابي -> كِتابي — סיומת שייכות כבר מיידעת את השם; الـ וסופית לא יכולות לחלוק מילה אחת.
• الْبابُ الْبَيْتِ -> بابُ الْبَيْتِ — המילה הראשונה של إِضافَة לא מקבלת לא الـ ולא תנווין, גם כשהאנגלית אומרת “the door of the house” — וגם כשהעברית אומרת “דלת הבית”.
• كِتابً -> كِتابًا — לתנווין האקוזטיב צריך את מושב האליף השקטה.
• مَدْرَسَةًا / ماءًا -> مَدْرَسَةً / ماءً — אבל לעולם לא אחרי ة, ולעולם לא אחרי ء שכבר יושבת על אליף ארוכה.

טיפים

• שמרו כל שם חדש בזיכרון עם התנווין שלו צמוד: بَيْتٌ، كِتابٌ، مَدْرَسَةٌ. אם לומדים אותו חשוף, אחר כך תצטרכו לנחש אם הוא מיודע.
• אמרו את מילות אותיות השמש בקול תוך כדי שמסתכלים על השדה. השדה אינה קישוט — היא הוראת ההגייה, ולשמוע الرَّجُلُ עם ر ארוכה זו כל הנקודה.
• השתמשו במבחן הלשון כדי לקצר את הרשימה: אם העיצור נוצר בשיניים או ממש מאחוריהן — במקום שבו ل נוצרת — הוא שמשי. שפתיים, גרון וחלק אחורי של הפה הם ירחיים. למדו את ج בעל פה כחריג: היא מרגישה שמשי היום, אבל היא ירחית.
• זכרו ש-ل שמשי עצמו. اللُّغَةُ אינו חריג; זה הכלל מיושם על האות של התווית עצמה.
• הפסיקו לחפש מילה ערבית ל-”a”. גם לעברית אין מילה כזו: אי-יידוע הוא צליל בסוף השם, לא מילה בחזיתו ולא היעדר בלבד.
• לפני שכותבים כל שם, הרצו את בדיקת שתי השניות: האם הוא מתחיל ב-الـ? אז הוא לא יכול להסתיים בתנווין — ולהפך.
• התעלמו לעת עתה מאיזו יחסה שם צריך להיות בה. השיעור הזה מבקש מכם רק לזווג את הצורה המיודעת הנכונה עם הלא מיודעת הנכונה: البَيْتُ עם بَيْتٌ، البَيْتَ עם بَيْتًا.
• בטקסט רגיל בלי ניקוד — הנושא של מדריך ההגייה עצמו — الـ עדיין ברור לראות, אבל התנווין נעלם חוץ מהאליף של كتابا. קריאת יידוע שם היא בעיקר קריאת חזית המילה.