בקצרה

האנגלית ממיינת מילים לשמונה או תשעה חלקי דיבר. הערבית ממיינת כל מילה בשפה לשלוש בדיוק: اسْم (שם), فِعْل (פועל) ו-حَرْف (מילית). אין מחלקה נפרדת לשמות תואר, אין מחלקה לכינויים, אין לכינויי רמז, ואין לרוב תוארי הפועל — במונחי ערבית כל אלה הם اسْم. שלוש תיבות, וכל מילה נכנסת לאחת מהן. בוחרים את התיבה במבחן דקדוקי, לא לפי מה שהמילה אומרת.

החצי השני של השיעור הוא על התנועה הקטנה שיושבת על האות האחרונה. היא לא קישוט והיא לא חלק מאיות המילה: היא תווית תפקיד. על שם התנועה הסופית הזו אומרת באיזו יחסה השם נמצא — כלומר איזה תפקיד הוא ממלא במשפט. על פועל אותן שלוש תנועות אומרות משהו אחר לגמרי: דרך, לא יחסה. על מילית אין תווית כלל, כי מילית אף פעם לא משתנה. בשלב הזה המשימה היא רק לזהות את הסיומות האלה כשהן מודפסות. עדיין לא מצפים שתייצרו אותן.

הכלל

מילה אחת, מחלקה אחת — מחליטים במבחן. אל תשאלו “מה המילה הזו אומרת?” שאלו “מה המילה הזו יכולה לעשות?” مَريضٌ (“חולה”) מרגיש כמו שם תואר לדובר אנגלית, אבל הוא מקבל תנווין, מקבל الـ (المَريضُ) ויכול לבוא אחרי מילת יחס (عَنِ المَريضِ), ולכן הוא اسْم. המשמעות לא החליטה; ההתנהגות החליטה.

מבחן 1 — האם הוא מקבל الـ? רק اسْم יכול. الكِتابُ، البَيْتُ، الجَديدُ، المَدْرَسَةُ כולם שמות. פועל אף פעם לא מקבל الـ; מילית אף פעם לא מקבלת الـ. אם אפשר להקדים את התווית, יש שם ואפשר להפסיק לבדוק.

מבחן 2 — האם הוא מקבל תנווין (ـٌ ـً ـٍ)? רק اسْم יכול: كِتابٌ، وَلَدًا، بَيْتٍ. תנווין הוא סימן אי-היידוע; פעלים אף פעם לא נושאים אותו, וגם לא אף מילית שתפגשו ברמה הזו. (שיעור 4 מראה ששם אף פעם לא נושא الـ ותנווין באותו הזמן.)

מבחן 3 — האם הוא יכול לבוא אחרי מילת יחס? מה שבא ישר אחרי مِنْ، في، عَلى، إِلى، عَنْ הוא اسْم — או, אחר כך, פסוקית שלמה שעומדת במקומו (שיעור 34). في البَيْتِ، مِنَ المَدينَةِ، عَلى الطّاوِلَةِ. זה המבחן שתופס שמות שנכשלים במבחנים 1 ו-2 — ראו את ההערה על מילים קפואות למטה.

الاسْم נושא יחסה. שם בטקסט מנוקד במלואו מסתיים בדרך כלל באחת משלוש תנועות, והתנועה הזו אומרת לכם את תפקידו: ـُ לעושה, ـَ למושא, ـِ אחרי מילת יחס. דקדוק ערבי קורא לזה إِعْراب. העברית, כמו האנגלית, מראה את אותה הבחנה רק בכינויים (הוא / אותו); הערבית מראה אותה על כל שם.

الفِعْل נושא זמן וגוף, והתנועה הסופית שלו היא דרך, לא יחסה. كَتَبَ (“הוא כתב”) ו-يَكْتُبُ (“הוא כותב”) הם פעלים: הם אומרים מתי וגם מי. הם מסרבים ל-الـ ומסרבים לתנווין. ה-ـُ על يَكْتُبُ אמיתי וחייבים להדפיס אותו, אבל הוא לא אומר “נומינטיב”. זו סיומת הדרך בברירת המחדל, והיא משתנה ל-ـَ או לסוכון כשמיליות מסוימות באות לפני הפועל — لَمْ يَكْتُبْ، أَنْ يَكْتُبَ. אלה שיעורים 33 ו-35; כאן רק תרשמו שתנועה אחרונה של פועל שייכת למערכת אחרת.

الحَرْف קבועה ולא אומרת כלום לבדה. مِنْ، في، عَلى، إِلى، هَلْ، لا، وَ، أَنْ אף פעם לא מקבלות סיומת משלהן; לכל היותר הן מחליפות סוכון סופי בתנועת עזר כשהמילה הבאה נפתחת ב-الـ (مِنَ البَيْتِ). אמרו مِنْ בקול ולא אמרתם כלום — “מ-” מה? מילית עושה את עבודתה רק כשהיא צמודה למשהו אחר. המחלקה היא רשימה סגורה קטנה של כמה עשרות מילים, כך שאפשר באמת ללמוד אותה; اسْم ו-فِعْل הן מחלקות פתוחות עם מאות אלפי חברים.

נתחו משפט, מילה במילה. קחו ذَهَبَ الوَلَدُ إِلى المَدْرَسَةِ (“הילד הלך לבית הספר”). ארבע מילים, שלוש מחלקות: ذَهَبَ הוא فِعْل (זמן וגוף, בלי الـ), الوَلَدُ הוא اسْم (יש לו الـ) שמסתיים ב-ـُ כי הוא העושה, إِلى הוא حَرْف (קבוע, חסר משמעות לבד), ו-المَدْرَسَةِ הוא اسْم שמסתיים ב-ـِ כי הוא בא אחרי מילת יחס. כל משפט ערבי שתקראו אי פעם מתפרק בדיוק כך.

שלישיית היחסה, על שם אחד. שומרים את השם ומשנים את תפקידו, ורק התנועה האחרונה זזה: ذَهَبَ الوَلَدُ (הוא זה שהולך) — رَأَيْتُ الوَلَدَ (הוא מה שראיתי) — نَظَرْتُ إِلى الوَلَدِ (הוא בא אחרי מילת יחס). אותם שלושה עיצורים, שלוש סיומות שונות, שלושה תפקידים שונים. זה כל הרעיון של إِعْراب בשורה אחת.

מזהים, לא מייצרים בעצמכם. לעת עתה: כשקוראים טקסט מנוקד, שמים לב לסיומת ונותנים לה לומר מי עשה מה. כשמדברים, אפשר לעצור לפני הסיומת — הפסקה על המילה החשופה היא מה שילידים עושים בסוף משפט בכל מקרה — זו צורת ההפסק, במדריך ההגייה. המערכת המלאה, עם כל תת-הסימנים שלה, היא שיעור 40. שום דבר מכאן עד שם לא מבקש לסמן יחסה באופן ספונטני.

שמות תואר, כינויים וכינויי רמז הם כולם שמות. الجَديدُ (“החדש”) מקבל الـ ויחסה -> اسْم. هُوَ، أَنا، أَنْتَ יכולים לעמוד כנושא ולבוא אחרי מילת יחס (مِنْهُ) -> اسْم. هٰذا، هٰذِهِ מצביעים על דברים ומתנהגים כמו שמות -> اسْم. מילות זמן ומקום כמו اليَوْمَ، غَدًا، أَمامَ، تَحْتَ הן שמות גם הן, ועומדות ביחסת ה-ـَ (שיעור 31). אם מתפתים להמציא מחלקה רביעית לאחד מאלה, התנגדו: לערבית יש שלוש.

مَبْنِيّ: המילים עם סיומת קפואה. מילה مُعْرَب משנה את התנועה הסופית שלה לפי התפקיד (الكِتابُ / الكِتابَ / الكِتابِ). מילה مَبْنِيّ קבועה — היא שומרת צורה אחת בכל מקום. כל حَرْف הוא مَبْنِيّ, פועל העבר הוא مَبْنِيّ (ذَهَبَ מסתיים ב-ـَ בכל משפט), וקבוצה קטנה של שמות היא مَبْنِيّ גם כן: הכינויים, כינויי הרמז, الَّذي. לכן هٰذا ו-هُوَ נכשלים במבחנים 1 ו-2 ועדיין שמות — מבחן 3 תופס אותם.

וכל זה בלתי נראה בטקסט אמיתי. עיתונים, רומנים ואתרים מדפיסים כמעט בלי סימני תנועה: ذهب الولد إلى المدرسة. הסיומות עדיין שם דקדוקית וקורא משכיל מספק אותן, אבל שום דבר על הדף לא מראה אותן. המסלול הזה מדפיס تَشْكيل מלא בדיוק כדי שאפשר יהיה לראות את הדקדוק הנלמד; אל תצפו שהעולם בחוץ יהיה נדיב כך (קריאת טקסט חשוף היא שיעור משלו במדריך ההגייה).

צורות ותבניות

המבחן המשולש. “כן” אחד בשלוש השורות הראשונות מכריע את המחלקה מיד.

משפט מנותח מילה במילה: ذَهَبَ الوَلَدُ إِلى المَدْرَسَةِ.

שלישיית היחסה על שם אחד — זיהוי בלבד; המלאי המלא הוא שיעור 40.

אותן שלוש תנועות על פועל הן מערכת אחרת. אל תקראו לאלה יחסות.

קבוע (مَبْنِيّ) או משתנה (مُعْرَب)?

המיליות שכבר צריך. זו רשימה סגורה; תריסר מהן נושאות את רוב הקריאה המוקדמת. מילות היחס מכוסות כהלכה בשיעור 16.

דוגמאות

טעויות נפוצות

• الطّالِبُ الْيَدْرُسُ -> الطّالِبُ يَدْرُسُ — פועל אף פעם לא יכול לקבל الـ. כדי לומר “התלמיד שלומד” צריך פסוקית לוואי (שיעור 39), לא תווית מודבקת לפועל.
• يَكْتُبٌ -> يَكْتُبُ — תנווין שייך לשמות בלבד. אף פועל בערבית לא מסתיים ב-ـٌ ـً ـٍ.
• لَمْ يَكْتُبُ -> لَمْ يَكْتُبْ — התנועה האחרונה של פועל היא דרך, לא יחסה, ולכן מילית לפניו יכולה לחתוך אותה לסוכון. סיומת של שם לעולם לא היתה מגיבה ל-لَمْ.
• ذَهَبَ الوَلَدَ إِلى المَدْرَسَةِ. -> ذَهَبَ الوَلَدُ إِلى المَدْرَسَةِ. — העושה מקבל ـُ. עם ـَ אמרתם שמישהו הלך את הילד, וזה חסר היגיון.
• إِلى المَدْرَسَةُ -> إِلى المَدْرَسَةِ — מה שבא אחרי מילת יחס הוא שם ביחסת ـِ. (מחלקה קטנה של שמות כותבת את אותה יחסה ב-ـَ במקום — إِلى مِصْرَ — אבל זה שיעור 41; כל מה שפוגשים עכשיו מקבל ـِ.)
• مِنْ هٰذا الكِتابُ -> مِنْ هٰذا الكِتابِ — هٰذا הוא שם, לא מילית; הוא יושב אחרי مِنْ כצורה קפואה (مَبْنِيّ), והשם שאחריו עדיין צריך להראות את ה-ـِ.
• الرِّسالَةُ مِنْ هُوَ. -> الرِّسالَةُ مِنْهُ. — כינויים הם שמות ויכולים לבוא אחרי מילת יחס, אבל משתמשים שם בצורה החבורה, לעולם לא בעצמאית (שיעור 7).
• هَلْ أَنْتَ طالِبًا؟ -> هَلْ أَنْتَ طالِبٌ؟ — هَلْ הוא حَرْف: הוא מוסיף שאלה ולא נוגע בשום סיומת. הנשוא של משפט שמני נשאר כפי שהיה (שיעור 2).
• ذَهَبْتُ إِلى. -> ذَهَبْتُ إِلى المَدْرَسَةِ. — מילית לא יכולה לסיים משפט, כי היא לא אומרת כלום לבדה. אחרי إِلى חייב לבוא השם שלו.

טיפים

• הרצו את מבחן ה-الـ ראשון. זו שנייה אחת של מחשבה והיא מפרידה שמות מכל השאר מהר יותר מכל שאלה אחרת.
• שתי תנועות, שתי שאלות. על שם התנועה הסופית עונה “איזה תפקיד?”; על פועל היא עונה “איזו דרך?”. לעולם אל תתנו ל-ـُ של פועל לפתות אתכם לקרוא לו נושא.
• טיפ לזכירה: שם, פעולה, דבק. اسْم נותן שם לדבר, فِعْل פועל, حَرْف מדביק את השניים האחרים ולא עושה כלום לבדו.
• למדו את המיליות כאוצר מילים, לא כדקדוק. יש רק כמה עשרות ופוגשים את אותן שתים-עשרה כל הזמן; כל מילה אחרת שתפגשו אי פעם היא שם או פועל.
• הפסיקו לתרגם מחלקות מילים מאנגלית. ל”שם תואר”, “כינוי”, “תואר הפועל” ו”תווית” אין תיבה ערבית משלהם — תיוק תחת اسْم מסיר בערך חצי מהבלבול ב-A1.
• קראו סיומות יחסה בקול כשקוראים טקסט מנוקד, והורידו אותן כשמדברים באופן ספונטני. זיהוי עכשיו, ייצור הרבה יותר מאוחר (שיעור 40).
• אל תיבהלו מטקסט בלי ניקוד. הסיומות בלתי נראות שם, וסדר מילים ועוד הקשר נושאים אתכם; המסלול הזה מדפיס אותן כדי שאפשר יהיה לראות את המנגנון עובד.
• כשמשפט מבלבל אתכם, נתחו אותו כמו הטבלה למעלה: מחלקה, אחר כך סיבה, אחר כך סיומת. ארבעה טורים והערפל בדרך כלל מתפזר.