בקצרה

כל מה שבמסלול עד כאן נכתב כדי לייצר: לומדים את הכלל, משתמשים בו. השיעור האחרון הזה הוא ההפך. זה שיעור קריאה. לערבית דקדוק אחד פרוש על פני ארבע-עשרה מאות שנים, וראש הטווח הזה — הקוראן, הספרייה הקלאסית, מבוא לחוקה, דרשה, הפסקה שבעל טור מצטט כדי לעשות נקודה — משתמש בקומץ התקנים שהפרוזה המודרנית פרשה מהם בשקט. הם לא קשים, רק לא מוכרים, וכל אחד הוא סימן חזותי קטן שמזהים אותו או נכשלים עליו.

המטרה צרה וכנה: מזהים, לא מייצרים בעצמכם. אחר כך תוכלו לפתוח דף ישן, לראות لَـ לפני נשוא, نّ כפולה בסוף פועל, بـ במקום שאין בו מילת יחס, או שם בצורת أَبا, ולדעת מיד מה כל אחד עושה — בלי לרצות לשים אף אחד מהם במייל. מה שמפריד בין השכבות הוא תדירות, לא דקדוק: כל זה עדיין ערבית ספרותית נכונה פורמלית, וכתיבה ישנה פשוט משתמשת בכל המלאי בבת אחת, בלי ניקוד. הפריט האחד למטה שכן צריכים באופן פעיל הוא بَلى.

הכלל

1. إِنَّ ועוד הלאם המחליקה — اللّامُ المُزَحْلَقَة. إِنَّ הגיעה בשיעור 44 כמדגישה פשוטה. בערבית מרוממת היא בדרך כלל מגיעה עם שותף: لَـ שנושא פתחה, חונה על הנשוא.

• إِنَّ الأَمْرَ لَخَطيرٌ. — העניין באמת חמור.
• إِنَّ الإِنْسانَ لَفي خُسْرٍ. (العصر 2)

המדקדקים קוראים לה المُزَحْلَقَة, “הלאם שהוחלקה”: היא שייכת לראש המשפט, שם כבר יושבת إِنَّ, לכן היא מחליקה קדימה אל הנשוא (خَبَر). היא לא משנה יחסה בשום מקום ותמיד נושאת פתחה — כסרה במשבצת הזאת היא מילת היחס لِـ ומשהו אחר לגמרי. כשהנשוא (خَبَر) מוקדם (שיעור 17) הלאם נוחתת על השם (اسْم) המאוחר במקום: إِنَّ في البَيْتِ لَرَجُلًا.

2. نونُ التَّوْكيد — נון ההדגשה. نّ מולחמת לסוף פועל, והופכת “אני אעשה זאת” ל”אני ודאי אעשה זאת”. היא נצמדת רק ל-مُضارِع ול-أَمْر, לעולם לא לעבר, בצורה כבדה (لَأَفْعَلَنَّ، اِذْهَبَنَّ) ובצורה קלה נדירה עם סוכון פשוט (اِذْهَبَنْ). הפועל אז מפסיק לנטות בדרכים: הוא مَبْنِيٌّ عَلى الفَتْح, לכן ה-ـُ של ה-مَرْفوع (שיעור 40) נעלמת תחת פתחה. עם נושאים ברבים ובנקבה הסיומות מתנגשות ומפשטות — يَكْتُبونَ נעשה لَيَكْتُبُنَّ ו-تَكْتُبينَ נעשה لَتَكْتُبِنَّ — והדמה או הכסרה שנשארת היא השריד היחיד של האות שאבדה. מחוץ לציטוט, לדרשה או לשורת שיר לא תפגשו זאת, ולעולם לא תכתבו זאת.

3. القَسَم — השבועה, והתשובה שהיא כופה. לשבועה שלושה חלקים: מילית, הדבר שנשבעים בו (תמיד مَجْرور), ו- جَوابُ القَسَم, הפסוקית שהשבועה מבטיחה. המיליות הן وَ (وَاللهِ), بِ (بِاللهِ — היחידה שמאפשרת פועל מפורש, أُقْسِمُ بِاللهِ) ו- تَ (تَاللهِ). מה שהופך את הבנייה לניתנת לזיהוי הוא שהתשובה אינה חופשית: צורתה נקבעת על ידי השבועה, והטבלה למטה מונה את כל חמש התבניות. وَتَاللهِ لَأَكيدَنَّ أَصْنامَكُمْ (الأنبياء 57) היא כל המערכת בארבע מילים — מילית, גניטיב, לאם, נון הדגשה. שארית מודרנית: وَاللهِ שורדת בדיבור, ושבועת האמונים שומרת על המסגרת, أُقْسِمُ بِاللهِ العَظيمِ أَنْ أَحْتَرِمَ الدُّسْتورَ.

4. ما الحِجازِيَّة, וה-بـ המיותרת. בשיעור 68 ما שוללת פועל עבר. ערבית ישנה גם נותנת לה לשלול משפט שמני, ועובדת בדיוק כמו لَيْسَ: ה-اسْم נשאר مَرْفوع וה-خَبَر הולך ל-مَنْصوب — ما هٰذا بَشَرًا (يوسف 31). זה הטיפול החיג’אזי; היריב התמימי משאיר את ما בלי משילות עם שני החלקים בנומינטיב, ما هٰذا بَشَرٌ. לעתים קרובות מאוד הנשוא (خَبَر) נושא במקום זאת باءٌ زائِدَة, بـ מיותרת שאינה מתרגמת כלום ושמה את המילה ב-גניטיב בצורתה בעוד תפקידה נשאר אקוזטיב: ما هٰذا بِبَشَرٍ، ما أَنا بِنادِمٍ. אותה بـ מיותרת חיה אחרי لَيْسَ בפרוזה רשמית מודרנית — لَيْسَ الأَمْرُ بِسَهْلٍ — וזה העוגן שלכם אליה.

5. يا أَيُّها النّاسُ — ולמה النّاسُ בנומינטיב. שיעור 36 נתן את הכלל: يا לא יכולה לפגוש الـ, לכן أَيُّها חוצצת. בערבית מרוממת זאת הפנייה התקנית, והיא מסתירה מלכודת יחסה. أَيُّ הוא ה-مُنادى האמיתי, مَبْنِيٌّ عَلى الضَّمّ; ها היא מילית תשומת לב; והשם אחריה הוא نَعْتٌ مَرْفوع שמתאים לדמה ההיא — לא האקוזטיב שפנייה ווקטיבית עלולה לרמוז: يا أَيُّها النّاسُ / يا أَيُّها الَّذينَ آمَنوا (البقرة 183) / أَيَّتُها السَّيِّداتُ والسّادَةُ. בתוקף מלא — כל נאום ומכתב רשמי נפתחים כך, בדרך כלל עם يا שהושמטה.

6. המקשרים הארכאיים. שישה ששווה להכיר, רצים מחיים לגמרי עד ספרותיים בלבד. המשילות שלהם היא הנקודה; המשמעויות קלות, והטבלה למטה מעמידה אותם זה לצד זה.

• بَيْدَ أَنَّ — “עם זאת”. נעולה ל-أَنَّ, לכן שם באקוזטיב תמיד בא אחריה (שיעור 44). מקשר הניגוד הרשמי ביותר של שיעור 66, ועדיין שמיש לגמרי היום.
• إِذْ — “כאשר” של זמן עבר (ذَكَرَ ذٰلِكَ إِذْ كُنّا صِغارًا) ו”משום ש-, כי” סיבתי, שהוא מועדף של העיתונות: تَأَخَّرَ التَّقْريرُ، إِذْ لَمْ تَصِلِ البَياناتُ.
• لَعَلَّ (“אולי”) ו- لَيْتَ (“לו רק”) — שתי אחיות إِنَّ, לכן שם באקוזטיב, נשוא בנומינטיב. لَعَلَّ חיה בפרוזה זהירה; لَيْتَ, שמשאלה למה שמחוץ להישג יד, ספרותית בלבד.
• لا سِيَّما — “בייחוד”, בדרך כלל עם وَ מלפניה. השם אחריה בדרך כלל مَجْرور כסומך של סמיכות (إِضافَة); קריאה בנומינטיב נכונה גם היא באופן קלאסי.
• ناهيكَ عَنْ — “שלא לדבר על”, ועוד גניטיב. פרטיציפ קפוא עם כינוי קפוא.

7. الأَسْماءُ الخَمْسَة — מילה אחת שלובשת שלוש תנועות ארוכות. שיעור 40 תיוק אותן כמוזרות של מערכת היחסות; כאן הן משתלמות, כי הן מראות יחסה כ-אות, ששורדת גם בטקסט בלי ניקוד. הן أَبٌ، أَخٌ، حَمٌ، فو، ذو, והן מתנהגות כך רק כשכל ארבעת התנאים מתקיימים: יחיד, לא הקטנה, مُضاف, ונסמך למשהו אחר מ-ياء المُتَكَلِّم.

جاءَ أَبو خالِدٍ - رَأَيْتُ أَبا خالِدٍ - سَلَّمْتُ عَلى أَبي خالِدٍ

התנאי האחרון הוא מה שמבלבל לומדים: סמכו אחד מהם ל”שלי” והם מתמוטטים חזרה לנטייה רגילה עם סיומות בלתי נראות, לכן أَبي، أَخي נראים זהים בשלוש היחסות. ذو הוא המיוחד — פירושו صاحِب, “בעל”, ולוקח שם אחריו, לעולם לא כינוי; הנקבה ذاتُ / ذاتَ / ذاتِ נוטה בתנועות רגילות, והרבים הוא ذَوو / ذَوي. אף זה אינו פריט מוזיאון: זה נושא עומס בשמות ובביטויים קבועים — أَبو ظَبْيٍ، ذو الحِجَّةِ، مِنْ ذَوي الخِبْرَةِ، ذَوو الاحْتِياجاتِ الخاصَّةِ، شَرِكَةٌ ذاتُ مَسْؤولِيَّةٍ مَحْدودَةٍ. שם מקום עדיין נוטה בכתיבה זהירה (زُرْنا أَبا ظَبْيٍ), אף שהדפוס קופא אותו לעתים קרובות כ-أَبو ظَبْي.

8. حينَئِذٍ ותנווין הפיצוי. משפחה סגורה של תוארי זמן הבנויים מתואר (ظَرْف) ועוד إِذْ, נכתבים כמילה אחת עם המזה על מושב יא. הכסרה הכפולה היא تَنْوينُ العِوَض, תנווין פיצוי: היא עומדת במקום פסוקית שלמה שנמחקה, “בזמן ש[זה קרה]”. לכן זו אינה סיומת יחסה ולעולם לא משתנה — حينَئِذٍ נשאר حينَئِذٍ כנושא, כמושא, בכל מקום. המקבילות המודרניות הפשוטות הן عِنْدَها، حينَها، في ذٰلِكَ الوَقْتِ; הצורות ـئِذٍ הן גרסת המשלב הרשמי, והן נפוצות בדפוס.

9. סימנים על הדף שאינם אותיות. אליף הפגיון שפגשתם עם סימני התנועה ושוב עם כינויי הרמז — ā ארוכה מודפסת כקו אנכי קטן במקום אליף — צפופה בדיוק בטקסטים האלה: هٰذا، ذٰلِكَ، أُولٰئِكَ، لٰكِنْ، الرَّحْمٰن، إِلٰه، هٰكَذا. סדרי הדפוס המודרניים מורידים את הקו; התנועה ארוכה בכל מקרה. לצדה יושבת ה-וצלה ٱ, אליף עם ص קטנה מעליה שמסמנת המזת אל-וצל (هَمْزَةُ الوَصْل) שנבלעת בקריאה מחוברת — דפוס רגיל כותב ا חשופה, מוצחף כותב ٱلْحَمْدُ.

10. קריאת קוראן מודפס, ואיך מצטטים אותו. עמוד מוצחף מסודר לקריאה בקול, לא לפרוזה: סימני וצלה, אליפי פגיון בכל מקום, סימני קריאה נוספים, כתיב ישן יותר במילים מסוימות (الصَّلوٰةَ במקום الصَّلاةَ), ומספרי פסוקים ב-ספרות ערביות-הודיות בתוך שושנה, ٢٥٥ ۝. אף זה אינו דקדוק ואינו עובר לכתיבת ערבית. המסלול הזה מדפיס ספרות מערביות, לכן ציטוט הוא שם הסורה בערבית ועוד מספר פסוק מערבי בסוגריים: (البقرة 255)، (العصر 2)، (يوسف 31).

11. רפלקס חי אחד: بَلى, לא نَعَمْ. שיעור 15 נתן לכם זאת, וזה שייך גם כאן, כי זה ההבדל הקלאסי שהערבית המודרנית לא השילה. אחרי שאלת שלילה نَعَمْ מסכימה עם השלילה — פירושה “לא, אני לא”. רק بَلى סותרת אותה: أَلَسْتَ طالِبًا؟ - بَلى، أَنا طالِبٌ.

12. איפה הקו. בטוח בערבית הרשמית שלכם: بَيْدَ أَنَّ، إِذْ، لَعَلَّ، لا سِيَّما، عِنْدَئِذٍ، أَيُّها الحُضورُ, חמשת השמות, بَلى. לא בטוח: نون التوكيد، القَسَم כהתקן רטורי, ما الحِجازِيَّة، لَيْتَ, ה-لَـ המדגישה. דיווח ששולח יד ל-لَأَفْعَلَنَّ אינו נשמע משכיל; הוא נשמע כמו תחפושת.

צורות ותבניות

הסימנים, כמו שהם מופיעים על הדף:

نونُ التَّوْكيد על كَتَبَ — הפרוסה שתפגשו באמת. צורות הזוגי והרבות הנקבה (لَتَكْتُبانِّ، لَيَكْتُبْنانِّ) הושמטו: הן נדירות עד היעלמות, והתבנית מפענחת אותן אם פוגשים אחת.

جَوابُ القَسَم — התשובה שהשבועה כופה:

الأَسْماءُ الخَمْسَة בשלוש היחסות:

תנווין הפיצוי — כל המשפחה, והיא קצרה:

המקשרים הארכאיים ומה הם שולטים בו:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَلَسْتَ طالِبًا؟ - نَعَمْ. -> أَلَسْتَ طالِبًا؟ - بَلى. — אחרי שאלת שלילה نَعَمْ מאשרת את השלילה, לכן הרגע הסכמתם שאתם לא תלמידים.
• هاذا -> هٰذا — ה-ā הארוכה כאן נכתבת באליף פגיון, או בלי כלום כלל, לעולם לא באליף מלאה. אותו דבר ל-ذالك -> ذٰلِكَ ול-لاكن -> لٰكِنْ.
• رَأَيْتُ أَبو خالِدٍ -> رَأَيْتُ أَبا خالِدٍ — أَبو، أَبا، أَبي הן מילה אחת בשלוש יחסות, לא שלוש מילים. אחרי رَأَيْتُ זה مَفْعولٌ بِهِ, וסימן האקוזטיב שלו הוא ה-ا הארוכה.
• إِنَّ الرَّجُلَ لِرَجُلٌ كَريمٌ -> إِنَّ الرَّجُلَ لَرَجُلٌ كَريمٌ — לאם ההדגשה לוקחת פתחה. עם כסרה היא מילת היחס لِـ, שהיתה דורשת גניטיב.
• ما هٰذا بِبَشَرًا -> ما هٰذا بِبَشَرٍ — ברגע שה-بـ המיותרת שם, המילה אחריה לוקחת את צורת הגניטיב, אף שתפקידה עדיין זה של נשוא (خَبَر) באקוזטיב. בחרו צורה אחת: ما هٰذا بَشَرًا או ما هٰذا بِبَشَرٍ.
• يا أَيُّها النّاسَ -> يا أَيُّها النّاسُ — השם אחרי أَيُّها הוא نَعْت שמתאים לדמה שלו. אקוזטיב הווקטיב חל על مُنادى נסמך (يا صاحِبَ البَيْتِ), לא כאן.
• حينَئِذًا -> حينَئِذٍ — מילה אחת, המזה על מושב יא, וכסרה כפולה קבועה שמפצה על פסוקית שנמחקה. זו אינה סיומת יחסה ולעולם לא נעשית ـًا.
• وَلَأُرْسِلَنَّ النُّسْخَةَ غَدًا -> وَسَأُرْسِلُ النُّسْخَةَ غَدًا — דקדוק מושלם, משלב שגוי. نون التوكيد במייל נקראת כפרודיה; سَـ ועוד مُضارِع פשוט הם מה שרוצים.

טיפים

• קראו לסימנים, לא לניתוח. ארבע צורות נושאות את רוב העומס: לאם-פתחה לפני נשוא, نّ כפולה שסוגרת פועל, بـ במקום שאין בו מילת יחס, וסיומת و/ا/ي ארוכה של أَب، أَخ، ذو. מזהים אותן והמשפט מתיישב מעצמו.
• שמרו שתי עמודות בראש: לשימוש (بَيْدَ أَنَّ، إِذْ، لَعَلَّ، لا سِيَّما، عِنْدَئِذٍ، أَيُّها، بَلى) מול לזיהוי בלבד (نون التوكيد، القَسَم، ما الحِجازِيَّة، لَيْتَ، اللام المزحلقة). כל פריט בשיעור הזה שייך בדיוק לאחת מהן.
• תרגלו את חמשת השמות כשלישיות מדוברות — أَبو أَبا أَبي، أَخو أَخا أَخي، ذو ذا ذي — כמו שתרגלתם الطّالِبانِ الطّالِبَيْنِ בשיעור 40. הם סימן היחסה האחד ששורד טקסט בלי ניקוד, לכן הם מרוויחים יותר תשומת לב ממה שהתדירות שלהם מרמזת.
• התייחסו למילות ـئِذٍ כאוצר מילים, לא כדקדוק: שישה פריטים, סיומת קבועה אחת, בלי התאם, בלי יחסה. למדו קודם את عِنْدَئِذٍ — זאת שתפגשו הכי הרבה.
• بَلى הוא הפריט הפעיל היחיד כאן. חברו אותו לשאלה, לא לתשובה: אם השאלה נפתחה ב-أَلَـ، ما או لَمْ, התשובה הסותרת היא بَلى.
• כדי לתרגל, קראו טור במהדורה דו-לשונית מול התרגום ממול וסמנו רק את הבניות של השיעור הזה. רבע שעה כזה מנצח שעה של טבלאות, וזה הצעד הבא הטבעי עכשיו שהמסלול נגמר.