בקצרה

האנגלית מסמנת מתי ואיפה במילות יחס: in the morning, at night, in front of the house. גם העברית בדרך כלל כך — “בבוקר”, “בלילה”, “מול הבית”. הערבית יכולה לעשות זאת גם היא — في الصَّباحِ תקין לגמרי — אבל התשובה היומיומית שלה עצמה היא סיומת יחסה. לוקחים את השם שמציין את הזמן או את המקום ושמים אותו באקוזטיב: صَباحًا “בבוקר”, لَيْلًا “בלילה”, أَمامَ البَيْتِ “מול הבית”. שום דבר לא כתוב לפניו ושום דבר לא נאמר. השם שנתנו לזה המדקדקים הישנים אומר בדיוק למה: المَفْعولُ فيهِ, “הדבר שהפעולה נעשתה בו” — ה-في נמצא בתוך המילה, בסיומת שלה.

עומס העבודה כאן קטן והתמורה מיידית, כי אלה המילים שצריך בכל משפט על יום, מקום או הרגל. יש שתי סיומות לשלוט בהן: הפתחה על התואר עצמו, ו — למילות המקום — הכסרה על השם מיד אחריו, כי أَمامَ، تَحْتَ، بَعْدَ ובני סוגם הם בדרך כלל הנסמך של إِضافَة. מוסיפים כלל כתיב אחד על מקום האליף הקטנה של התנווין, ואפשר לומר מתי, איפה ואיך.

הכלל

1. ظَرْف הוא שם שעושה את עבודת תואר הפועל. صَباحٌ הוא “בוקר”, שם עצם רגיל לגמרי. שמים אותו באקוזטיב והוא מפסיק לתת שם לדבר ומתחיל לתת שם לזמן: صَباحًا “בבוקר”. שום דבר אחר לא משתנה — אין מילית, אין תווית. לכן שיעור 16 הזהיר ש-عِنْدَ، مَعَ، قَبْلَ، بَعْدَ אינם באמת حُروفُ جَرّ: מילת יחס היא حَرْف ואין לה יחסה כלל, בעוד אלה أَسْماء שיושבים בדרך כלל באקוזטיב. ظَرْف עונה על אחת משתי שאלות: مَتى؟ (מתי) או أَيْنَ؟ (איפה).

2. זמן: שם לא מיודע עם תנווין-פתחה. הסט המרכזי קצר ושווה לשינון כבלוק: صَباحًا، مَساءً، لَيْلًا، نَهارًا، ظُهْرًا، غَدًا، أَحْيانًا، دائِمًا، أَبَدًا. אותו אקוזטיב גם מודד קטע זמן: اِنْتَظَرْتُ ساعَةً “חיכיתי שעה”, دَرَسَ سَنَةً “הוא למד שנה”. שתי הערות מעשיות:

• في + שם זמן מיודע הוא חלופה נכונה באותה מידה, לא טעות: صَباحًا ו-في الصَّباحِ שניהם עובדים, ו-في المَساءِ נפוץ כמו مَساءً. מה שאסור הוא להשתמש בשניהם בבת אחת.
• أَبَدًا צריך שלילה כדי לומר “אף פעם”: لا أُدَخِّنُ أَبَدًا “אני אף פעם לא מעשן”. לבדו הוא לא נושא את השלילה.

3. הסוג המיודע — ושתי מילות זמן קפואות. רוב תארי הזמן לא מיודעים, אבל קומץ מיודעים ובאקוזטיב בכל זאת. اليَوْمَ “היום” ו- اللَّيْلَةَ “הלילה” נושאים الـ ועדיין מקבלים פתחה, כי הם עדיין תוארי פועל: اليَوْمَ وَصَلَ الضَّيْفُ. השוו اليَوْمُ جَميلٌ “היום יפה” — שם המילה היא נושא המשפט, לכן היא مَرْفوع. الآنَ “עכשיו” תמיד מסתיים בפתחה ואף פעם לא זז. أَمْسِ “אתמול” הוא مَبْنِيّ: בשימוש כתואר הוא קפוא עם כסרה בכל מקום שהוא עומד במשפט, לכן אין *أَمْسًا ואין *أَمْسَ — רק أَمْسِ. לבסוף אפשר לבנות צירוף זמן מיודע כ-إِضافَة עם המילה הראשונה באקוזטיב: يَوْمَ الجُمُعَةِ “ביום שישי”, صَباحَ الغَدِ “מחר בבוקר”, مَساءَ السَّبْتِ “בשבת בערב”.

4. מילות מקום ויחס: פתחה על ה-ظَرْف, כסרה על השם אחריו. זה הכלל השימושי ביותר בשיעור. מילות היחס أَمامَ، خَلْفَ، وَراءَ، فَوْقَ، تَحْتَ، بَيْنَ، عِنْدَ، حَوْلَ، داخِلَ، خارِجَ، قَبْلَ، بَعْدَ، خِلالَ، أَثْناءَ עושות שני דברים בבת אחת:

• הן עומדות באקוזטיב, לכן הסיומת שלהן עצמן היא פתחה חשופה — הדבר היחיד שיכול לשנות זאת הוא מילת יחס מלפנים, ראו סעיף 6;
• הן הנסמך של إِضافَة, לכן כל מה ששיעור 20 אמר חל עליהן — בלי الـ, בלי תנווין, והשם שאחריהן مَجْرور.

أَمامَ البَيْتِ، خَلْفَ المَدْرَسَةِ، فَوْقَ الطّاوِلَةِ، تَحْتَ السَّريرِ، عِنْدَ البابِ، حَوْلَ المَدينَةِ، قَبْلَ الظُّهْرِ، بَعْدَ الدَّرْسِ، خِلالَ الأُسْبوعِ، أَثْناءَ الرِّحْلَةِ. שתי תנועות, תמיד אותה צורה: -a … -i. אמרו אותן כיחידה אחת עד שהזוג אוטומטי.

بَيْنَ צריך שני דברים לשבת ביניהם, לכן אחריו בא זוגי, רבים, או שני שמות מחוברים ב-و: بَيْنَ الطّالِبَيْنِ، بَيْنَ الطُّلّابِ، بَيْنَ البَيْتِ وَالمَدْرَسَةِ. הזוגי אחריו בגניטיב, לכן הוא מסתיים ב-ـَيْنِ, לעולם לא ـانِ.

5. עם כינוי, אותן מילים לוקחות את הסט החבור. כי ה-ظَرْف הוא مُضاف, הכינוי שאחריו הוא مُضافٌ إِلَيْهِ רגיל, בדיוק כמו ב-كِتابُهُ: أَمامَهُ “מולו”, عِنْدَنا “אצלנו / יש לנו”, بَعْدَكَ “אחריך”, بَيْنَهُما “בין שניהם”, حَوْلي “סביבי”. רק ה-ي של גוף ראשון מחליף את הפתחה: أَمامي، عِنْدي، بَعْدي.

6. אל תשימו في לפני מילות המקום. ה-في כבר נמצא בתוך המילה, לכן *في أَمامِ البَيْتِ היא מילת יחס כפולה ואחת השגיאות הנשמעות ביותר של לומדים. אמרו أَمامَ البَيْتِ.

יש חריג אמיתי, ושווה להכיר אותו כי תקראו אותו: אחרי مِنْ או إِلى המילים האלה מתנהגות כמו שמות רגילים ונכנסות לגניטיב — مِنْ أَمامِ البَيْتِ “מלפני הבית”, مِنْ تَحْتِ الطّاوِلَةِ “מתחת לשולחן”, مِنْ عِنْدِهِ “ממקומו”, إِلى جانِبِ النَّهْرِ “אל צד הנהר”. המילה היומיומית ל”ליד” היא בדיוק הסוג הזה: بِجانِبِ البَيْتِ, עם بِـ וכסרה. לכן המבחן פשוט — מילת יחס מלפנים אומרת גניטיב, כלום מלפנים אומר אקוזטיב.

מילה אחת ברשימה בבית בשני האופנים במלואם: أَثْناءَ الرِّحْلَةِ ו-في أَثْناءِ الرِّحْلَةِ שניהם ערבית ספרותית תקנית, לכן אל “תתקנו” את גרסת ה-في כשפוגשים אותה.

7. قَبْلُ ו-بَعْدُ לבדם. כשהסומך מושמט אבל עדיין מובן, שני אלה קופאים עם דמה: رَأَيْتُهُ مِنْ قَبْلُ “ראיתי אותו קודם”, وَصَلْنا مِنْ بَعْدُ “הגענו אחר כך”. זה ביטוי קבוע, לא יחסה שצריך לחשב; למדו את שני הצירופים כמילה נפרדת. עם שם אחריהם הם חוזרים לרגיל: قَبْلَ الظُّهْرِ.

8. אופן רוכב על אותו אקוזטיב. איך עושים משהו משתמש באותה סיומת ממש: سَريعًا “מהר”, جَيِّدًا “היטב”, كَثيرًا “הרבה”, قَليلًا “מעט”, تَقْريبًا “בערך”, مَعًا “יחד”, أَيْضًا “גם”. שימו לב שהערבית לא מתאימה את אלה לכלום — הם לא שמות תואר כאן, לכן *يَتَكَلَّمُ جَيِّدٌ שגוי: זו צורת נומינטיב שמתאימה לנושא, לא תואר פועל.

לרבים מהם יש תאום הבנוי מ-بِـ + מסדר בגניטיב: بِسُرْعَةٍ، بِهُدوءٍ، بِسُهولَةٍ، بِشَكْلٍ جَيِّدٍ. שניהם תקניים במלואם. سَريعًا ו-بِسُرْعَةٍ ניתנים להחלפה; ל”בשקט” ול”בקלות” הצירוף עם بِـ הוא הביטוי הרגיל — לעיתים נדירות אם בכלל תפגשו אקוזטיב חשוף במשמעות הזו. בספק, بِـ + שם הוא הדרך הבטוחה.

הערת שוליים להמשך: כשהאקוזטיב מתאר את מצבו של אדם ולא את אופן הפעולה — “הוא חזר עייף”, “היא יצאה מחייכת” — זה الحال, בנייה קרובה אבל נפרדת עם כללי התאם משלה. זה שיעור 55, ואין צורך בזה עדיין.

9. איפה יושבת האליף של התנווין. תנווין-הפתחה נשען בדרך כלל על אליף שכותבים אבל אף פעם לא קוראים כהברה בפני עצמה: سَريعًا، كِتابًا، شُكْرًا، صَباحًا. שתי סיומות מסרבות לאליף הזו:

• מילה שמסתיימת ב-ة לוקחת את התנווין על ה-ة עצמה: سَنَةً، لَيْلَةً، مَرَّةً — לעולם לא *سَنَةاً;
• מילה שמסתיימת ב-המזה שכבר יושבת אחרי אליף ארוכה לוקחת אותו על ההמזה: مَساءً، ماءً، هَواءً. לכתוב *مَساءاً זו שגיאת כתיב, לא וריאנט — היו שמים שתי אליפים ברצף.

המזה שלא אחרי אליף ארוכה שומרת את המושב כרגיל: شَيْئًا، جُزْءًا، بُطْئًا.

10. זו הסיומת האחת שאפשר לשמוע. מדריך ההגייה לימד את צורת ההפסק: בסוף היגד הסיומות ـُ ו-ـِ פשוט נשמטות. תואר הפועל ـً לא — הוא שורד כ-ā ארוכה. לכן شُكْرًا ו-جَيِّدًا שומרים תנועה ארוכה ברורה בסוף אפילו אצל דוברים שלא הוגים שום סיומת יחסה אחרת. למעשה: את הסיומת האחת הזו שווה לומר בקול תמיד.

11. המיקום חופשי, ו-ظَرْف יכול להיות כל הנשוא. התואר יכול לבוא אחרי הפועל (سافَرْتُ صَباحًا) או לפתוח את המשפט להדגשה (صَباحًا سافَرْتُ). וצירוף מקום יכול לשמש כ-خَبَر של משפט שמני לבדו, בדיוק כמו צירוף في בשיעור 17: المِفْتاحُ تَحْتَ السَّريرِ، الحَديقَةُ خَلْفَ البَيْتِ.

מה שהשיעור לא מכסה: חיבור פסוקית שלמה למילת זמן — عِنْدَما وَصَلَ، بَعْدَ أَنْ أَكَلَ — שזה שיעור 38, והאקוזטיב שחוזר על המסדר של הפועל עצמו להדגשה, שזה שיעור 60.

צורות ותבניות

זמן — שם לא מיודע באקוזטיב (ظُروفُ الزَّمان):

מילות זמן שלא הולכות לפי הצורה הזו:

מקום ויחס — פתחה על ה-ظَرْف, כסרה על השם אחריו (ظُروفُ المَكان):

אותן מילים עם כינוי חבור (רק ي מזיז את הפתחה):

שורות הזוגי והרבים הנקבה (ـكُما، ـهُما، ـكُنَّ، ـهُنَّ) עובדות בדיוק כמו בשיעור 7 ומושמטות כאן.

אופן: האקוזטיב והתאום ב-بِـ:

איפה יושב תנווין-הפתחה:

דוגמאות

טעויות נפוצות

• أَمامُ البَيْتِ -> أَمامَ البَيْتِ — בלי שום דבר מלפנים ה-ظَرْف נשאר באקוזטיב. הסיומת שלו היא פתחה לא משנה מה הפועל סביבו עושה; רק מילת יחס לפניו (مِنْ أَمامِ البَيْتِ) הופכת אותו לגניטיב.
• أَمامَ البَيْتُ -> أَمامَ البَيْتِ — והשם אחריו בגניטיב, כי ה-ظَرْف הוא הנסמך של إِضافَة. התבנית תמיד -a … -i.
• في أَمامِ البَيْتِ -> أَمامَ البَيْتِ — בלי מילת יחס מלפנים. ה-في כבר בנוי לתוך התואר; זה מילולית מה ש-المَفْعولُ فيهِ אומר.
• أَمامًا البَيْتِ -> أَمامَ البَيْتِ — مُضاف לא מקבל תנווין ולא الـ, לכן *الأَمامَ البَيْتِ שגוי מאותה סיבה.
• يَتَكَلَّمُ جَيِّدٌ -> يَتَكَلَّمُ جَيِّدًا — מילת אופן באקוזטיב, לא שם תואר בנומינטיב שמתאים לנושא.
• مَساءاً -> مَساءً — המזה סופית אחרי אליף ארוכה נושאת את התנווין עצמה; הוספת אליף מושב הייתה נותנת שתי אליפים ברצף.
• سَنَةاً -> سَنَةً — אותו דבר למילה שמסתיימת ב-ة. אליף המושב רק למילים שמסתיימות בעיצור רגיל.
• أَمْسًا -> أَمْسِ — أَمْسِ הוא مَبْنِيّ: צורה קפואה אחת עם כסרה, בלי סיומת יחסה ובלי תנווין להוסיף.
• اليَوْمُ وَصَلَ الضَّيْفُ -> اليَوْمَ وَصَلَ الضَّيْفُ — اليَوْمَ מיודע אבל עדיין תואר פועל כאן, לכן הוא באקוזטיב. הדמה הייתה הופכת אותו לנושא: اليَوْمُ جَميلٌ.
• بَيْنَ الطّالِبانِ -> بَيْنَ الطّالِبَيْنِ — אחרי بَيْنَ הזוגי בגניטיב, לכן הוא מסתיים ב-ـَيْنِ. נומינטיב ـانِ לא יכול להופיע כ-مُضافٌ إِلَيْهِ.

טיפים

• תרגלו את מילות המקום כשירת שתי-תנועות, לעולם לא כמילים בודדות: أَمامَ البَيْتِ، تَحْتَ السَّريرِ، بَعْدَ الدَّرْسِ. זוג הסיומות הוא הדקדוק; המשמעות היא רק אוצר מילים.
• בדיקה מהירה לכל תואר שאין ביטחון לגביו: האם העברית הייתה שמה “ב-” לפניו, או האנגלית “in” / “at”? אם כן, הערבית שמה כלום מלפנים ופתחה בסוף.
• כשלא נזכרים אם מילת אופן קיימת באקוזטיב, חזרו ל-بِـ + שם בגניטיב: بِسُرْعَةٍ، بِهُدوءٍ، بِسُهولَةٍ. זה אף פעם לא שגוי, וזה מה שרוב הכתיבה משתמשת בו ממילא.
• שימו לב לסיומת אחרי بِـ: זו מילת יחס, לכן بِسُرْعَةٍ עם כסרה — לעולם לא *بِسُرْعَةً.
• שמרו اليَوْمَ، الآنَ، أَمْسِ כשלושה פריטים חריגים נפרדים במקום לנסות לגזור אותם. כל השאר בסט הזמן סדיר.
• אמרו את ה-ـً בקול אפילו במילים מבודדות. זו סיומת היחסה היחידה ששורדת את צורת ההפסק, לכן شُكْرًا، جَيِّدًا، سَريعًا כולם מסתיימים בתנועה ארוכה ברורה כשדוברים זהירים אומרים אותם.
• בטקסט בלי ניקוד מילות המקום עדיין ניתנות לזיהוי: ל-أمام البيت אין ال ואין מילת חיבור, וזה החתימה הוויזואלית של סמיכות. קראו זאת כ-ظَرْف + גניטיב.
• אל תושיטו יד עדיין ל-عِنْدَما או ל-بَعْدَ أَنْ. כל עוד מה שבא אחרי הוא שם, השיעור הזה מכסה אתכם; פועל שאחריו הוא שיעור 38.